יצאתי לעבוד בבוקר, זה היה חופש גדול, הכבישים היו פתוחים. נראה שלא רק הילדים בחופש, גם המבוגרים. אין אנשים בחוץ. אני מסתובב, מחפש יד ולא רואה שום יד שרוצה מונית. אחרי שעה של סיבובים נכנסתי לרחוב שבדרך כלל אני לא נכנס לשם כי רוב הסיכויים שאני לא אמצא שם עבודה. כנראה מיאוש נכנסתי. 'מה אני עושה פה?', שאלתי את עצמי, 'אין לי שכל? מה נכנסתי לפה? חבל על הזמן ועל הקילומטרים". 

פתאום אני רואה בחורה צעירה מרימה יד. כל הדיכאון שלי נהפך לשמחה

"לאן את צריכה?"

"להרצוג", השיבה הבחורה, שהייתה נראית טרודה.

"מה קרה? הכל בסדר?", שאלתי.

"כן, אני מקווה שיהיה בסדר".

"מה קרה? מה לא בסדר? את צעירה כל החיים לפניך..."

"זהו, שאני מרגישה זקנה בגוף של צעירה ואני חושבת שבעלי בוגד בי", ואז היא התחילה לבכות. 

"למה את חושבת שבעלך בוגד בך? אני לא מאמין! בת כמה את בכלל? את כבר נשואה?"

"כן. אני נשואה כמעט שנתיים..."

"ולמה את חושבת שבעלך בוגד בך?"

"עזוב, לא בא לי לדכא אותך וחוץ מזה אני לא מכירה אותך בכלל ולא בא לי ליפול עליך".

אני כמובן ממשיך עם יצר הסקרנות שלי ושואל אותה "את תפסת אותו עם מישהי?"

"לא. לא תפסתי אבל אני יודעת זה נמשך כבר הרבה זמן. הוא יוצא בערב וחוזר עם ריח של נשים".

"בגלל זה את חושבת שהוא בוגד בך? את יודעת שאני לא מעשן סיגריות ותמיד שאני יוצא למקום אני חוזר עם ריח של סיגריות בבגדים. זה נדבק".

"זה הרבה יותר מזה. הוא כבר לא נוגע בי וכל הזמן מתחמק ממני זה קרה מיד אחרי החתונה. והוא יוצא תמיד עם חבר שלו לבד. וחוזר מאוחר עם ריחות של נשים לא של סיגריות. אתה יודע מה עשיתי פה עכשיו? הלכתי לחוקר פרטי שיעקוב אחריו שיגיד לי את האמת שאני לא אצא סתומה. והוא רצה ממני 6,000 שקל ואין לי סכום כזה להוציא. זה המון. וגם אני זאת שאומרת לו מתי הוא יוצא ומתי הוא חוזר. מאיפה אני אוציא סכום כזה?"

"ואין מישהו יותר זול?"

"לא יודעת, התייאשתי..."

"יש לי רעיון", אמרתי לה, "אני מוכן לעקוב אחריו. את תגידי לי מתי הוא יוצא ואני אסע אחריו ואספר לך עם יש מישהי או שלא".

"וכמה זה יעלה לי?"

"לפי שעה של נהג מונית. 60 שקלים לשעה", זה היה המחיר אז, "ככה זה לא יעלה לך הרבה ואני גם אהנה".

אמרה לי בסדר. נתנה לי את הפרטים של בעלה ולקחתי תמונה שלו. ממש הרגשתי כמו ג'יימס בונד. צריך גיוון בחיים...

יוסי משה, סיפורים מהמונית. צילום: יואב דודקביץ'

ביום שלישי בצהרים היא התקשרה ואמרה לי: "יוסי, הערב דני יוצא בעשר והולך לאסוף את חבר שלו מרחוב הפלמ"ח ומשם הם יוצאים". 

חיכיתי לו בערב עם חולצה שחורה ומכנס שחור, שאני לא אבלוט, ויצאתי אחרי המכונית האדומה שלו. דני הגיע לרחוב הפלמ"ח, החנה את הרכב וירד לכניסה ואני מחכה בחוץ ומחכה. אחרי שעה הבחורה מתקשרת אלי לשאול מה קורה. 

"אני עדין מחכה לו ברחוב הפלמ"ח".

"מה? הם עדין לא יצאו?"

"לא". 

חיכיתי שם עוד שעה וכבר נהייה חצות והיא שוב היא מתקשרת לשאול איפה אני.

"עדין ברחוב הפלמ"ח..."

"זה לא הגיוני", היא אומרת, "הוא חוזר בערך באחת, אחת וחצי. אתה בטוח שאתה במקום הנכון?"

"כן, בטח". צילמתי לה את המקום ושלחתי לה.

"כן, זו הכניסה, מוזר". 

באחת וחצי הבחור יוצא מהדירה. נכנס לרכב האדום שלו ואני אחריו לכיוון הבית שלו. 

יום למחרת היא מתקשרת "יוסי, הוא יצא אך לא ראית?"

"מה פתאום! הוא לא יצא, אני הייתי שם עד אחת וחצי בלילה".

"אני אומרת לך! הוא חזר עם ריח של נשים ואלכוהול".

"אולי הם עשו מסיבה בבית. החוצה הוא לא יצא".

"טוב, תשמע, ביום חמישי הוא שוב יוצא. אתה יכול שוב לעקוב אחריו?"

"כן, בטח". בלב שלי אמרתי לעצמי יאלה פעם אחרונה..

יום חמישי אני נוסע אחרי דני שוב לרחוב הפלמ"ח. שוב הוא נכנס לכניסה ואני מחכה בחוץ. אחרי שעה היא מתקשרת לשאול מה קורה. הם עדין היו בדירה והיא ביקשה שאכנס לשמוע אם בדירה יש רעש או משהו. 

הגעתי לדלת עם הרבה דפיקות לב. פחדתי שמישהו פתאום יפתח את הדלת ויראה אותי. אבל לא שמעתי רעש מבפנים. כלום. אין אור מתחת לדלת. נראה שאין אף אחד בבית. ממש מוזר. התחלתי לחפש אולי יש עוד כניסה לבניין אבל לא היתה. התקשרתי לספר לה ולא הבנו לאן בעלה נעלם.

שבוע אחרי היא שוב ביקשה שאני אלך אבל הפעם היא תבוא איתי. כנראה היא לא האמינה לי. אמרתי לה בשמחה. איך שבעלה, דני, יצא מהבית ונכנס לרכב האדום שלו היא מיד ירדה אחריו נכנסה לטקסי ונסענו אחריו. "הנה את רואה, הוא חונה פה את הרכב. עכשיו הוא נכנס לכניסה וזהו הוא נעלם. עכשיו שנינו פה, זה ארבע עיניים". 

את האמת, היא אישה משכילה ועובדת במשרד ממשלתי ויש לה תפקיד מאד בכיר והיא ממש יפה. חשבתי לעצמי למה שבעלה יבגוד בה בכלל. זה לא נראה לי הגיוני. אחרי חצי שעה עולות שתי בחורות שנראות חבל על הזמן וזזות כאילו אין מחר. מהבחורות שרואים שהם נהנות מהחיים.

"את יודעת, בכניסה הזאת יש הרבה בחורות", אני אומר לה.

"תסתכל עליה", היא אומרת לי "תסתכל על ההליכה שלה..."

"מה יש להליכה שלה"? שאלתי.

"זו ההליכה של דני".

"של בעלך!?", הרמתי גבה "מה קשור?!"

"תיסע רגע אחרי הרכב שהם נכנסו". 

נסעתי. 

"נראה לי שזה הרכב של חבר שלו. אבל אני לא בטוחה. תיסע אחריהם".

אני נוסע ואומר לה: "תגידי, אנחנו נפספס אותו. מה אנחנו נוסעים אחרי הבנות האלה?"

"אני מכירה אותו. זו היתה ההליכה של דני". 

אילוסטרציה. צילום: freepik

הגענו למגרש הרוסים לאזור של הפאבים. חנינו את הרכב לידם והלכנו אחריהם. הם עלו במדרגות למועדון שקוראים לו "הוויב". אף פעם לא הייתי פה. מסתבר שזה מועדון של הומואים ולסביות. כשעליתי איתה במדרגות השומר אמר לנו: "אתם יודעים שזה מועדון כזה...". אמרנו שכן. עשינו מבטים כאלה, של הקהילה, ונכנסנו.

זה היה מקום יפה. מוזיקה טובה. והם יודעים לזוז חבל על הזמן... 

ראיתי שהיא ניגשת לבחורה הבלונדינית ונוגעת לה בגב ואומרת לה "דני" והיא הסתובבה והיא שאלה "אולי לקרוא לך דניאלה???" וראיתי את הפנים של שניהם נופלים. זה בעלה דני שמחופש לאישה. בגלל זה לא ראיתי אותו שהוא יצא מהכניסה.

מסכנה, חשבתי בליבי. איזו מכה זה לאישה לראות שבעלה דני הוא בעצם דניאלה, או משהו כזה. למה לא לספר ולשתף ולהגיד את האמת?

שניהם היו בשוק. הוא החזיק לה את היד והם יצאו מהמועדון. אני נשארתי שם ונהנתי וגיליתי את אחד המקומות המהנים בירושלים. אם זה מעניין אתכם מה קרה עם הזוג - הם נפרדו, אבל לפחות כל אחד חיי לפי מה שמתאים לו וזה מה שחשוב.