קצת אחרי גיל 40 החלה מנצ'י מלר, מעצבת פנים מכפר סבא, לאבד את שיער ראשה. תוך זמן קצר היא הפכה לקרחת. בירור רפואי מעמיק גילה, כי היא לקתה בתסמונת "אלופציה אראטה", ואחרי משבר שעברה, שכלל גם קושי לצאת מהבית ולהיות בחברת אנשים, היא מתהלכת היום עם בנדנה לראשה ומרגישה הכי נשית ומושכת.

"אובדן השיער היה שיעור בשבילי", אומרת מלר, 57, שנוקטת גישה רוחנית ומעצימה כלפי מצבה, "שיעור שלימד אותי להעריך דברים אחרים בחיים, חשובים יותר, פנימיים יותר. אני מקבלת את הדברים בפרופורציות ומקבלת את עצמי כמו שאני. אני לא פחות מושכת בלי שיער. אדרבא, אני בטוחה בעצמי יותר מאשר בעבר".

מנצ'י מלר. יש דברים נוראיים יותר | צילום: יאיר שגיא

אובדן הנשיות

תהליך ההתקרחות היה פתאומי ותפס אותה באמצע החיים. "התעוררתי בוקר אחד והרגשתי בקרחות קטנות על הראש. הרופאים אמרו בהתחלה שזה נובע מבעיה בבלוטת התריס או מלחץ. הם סברו שזה יחלוף ושהשיער יחזור לגדול, אבל זה לא קרה, ורק עוד ועוד קרחות צצו והתפשטו על הראש".

עם הזמן התברר כי הקרחת נובעת מתסמונת "אלופציה אראטה", שבה תאי מערכת החיסון תוקפים את זקיקי השערות וגורמים לנשירה, לא רק על הראש אלא בכל הגוף, כולל הריסים והגבות.

מלר ניסתה טיפולים למיניהם, כמו דיקור והומיאופתיה, בתקווה שהשיער יצמח מחדש. "אם היו אומרים לי שהשיער יגדל אם אעמוד על הראש, הייתי עומדת על הראש. הייתי עושה הכל כדי שהוא יצמח שוב".

בשלבים הראשונים היא ניסתה להסתיר את הקרחות באמצעות תספורות ו"הלוואות". "עד שזה הגיע למצב שלא ניתן היה כבר להסתיר", אומרת מלר, ואז החליטה לגלח לגמרי את ראשה. היא הגיעה בלילה מאוחר למספרה, שכבר התרוקנה מלקוחות, עם בתה ובעלה. מראש הצטיידה בפאה עם שיער ארוך. "כשהספר עשה לי קרחת, זה היה הלם. הלם גדול", היא אומרת, עם דמעות בעיניים. "הוא החל לגלח את הראש. זה לא היה קל. בכיתי ובכיתי. בעלי אמר 'מה הבעיה? עושים ככה', ולקח מכונה וגילח את הראש שלו לגמרי. יצאנו שנינו קירחים מהמספרה".

מלר זכתה לתמיכה מלאה ממשפחתה. "אחרי שעשיתי קרחת, הבת שלי קנתה לי חוטיני ושמה לי פתק, שבו כתבה: 'את תמיד יפה, אמא'". למרות זאת, בהתחלה היא התקשתה לקבל את עצמה כקירחת. "השיער היה הנשיות שלי, הייתי תלויה בשיער שלי, שהיה עבה ומלא בצבע חום כהה. היה תהליך של אובדן, תחושה של אובדן נשיות. דאגתי גם איך אני נראית כלפי חוץ, איך אני מוכרת את עצמי בעבודה שלי עם הקליינטים. אני כל הזמן פוגשת אנשים חדשים בעבודה, והם מסתכלים דבר ראשון על המראה שלי, וכל פעם מחדש המפגשים האלה גרמו לי למבוכה קלה".

בשנים הראשונות התהלכה מלר עם פאה של שיער ארוך, אבל עם הזמן הפאה החלה להציק לה יותר ויותר, עד שהחליטה לוותר עליה לטובת בנדנה ומטפחת. "לא כיף ללכת עם פאה", היא אומרת. "צריך פעם בשבוע לקחת אותה למספרה, לטפל בה ולסדר אותה. כל הזמן התעסקתי בזה. זה גם לא נוח. בעבודה שלי יש אבק, ואת כל הזמן רוצה לגרד ולהתקלח ולסדר את הפאה".

ואז הגיע היום שמלר יצאה עם בעלה לחתונה של הבוס של בעלה. "היו לי אז שלוש פאות והתלבטתי ביניהן, ופתאום יצאתי מהחדר עם בנדנה, ושאלתי את בעלי אם מפריע לו שאגיע ככה לחתונה. הוא אמר שלא, ויצאנו החוצה. לא היה קל ללכת לחתונה כשכולם מכירים אותי עם שיער, ולאף אחד לא היה נעים לשאול למה אני הולכת עם בנדנה. בשלב מסוים הבוס לקח את בעלי הצדה, ושאל אותו למה הוא לא סיפר לו. אז בעלי אמר שאין מה לספר. ככה התחלתי עם הבנדנה".

הבחירה בבנדנה

התגובה של הבוס היתה אחת מיני רבות שהיא מקבלת עד היום. למראה הבנדנה לראשה, רבים חושבים שהיא חולה במחלה חשוכת מרפא או חזרה בתשובה. "לפעמים, כשאני יושבת במסעדה, מודיעים לי שהאוכל לא כשר, ואני אומרת להם שאין לי שום בעיה. או בקופת חולים נוצרים מצבים, שבהם אנשים שממתינים בתור אומרים לי להיכנס ראשונה בלי להמתין. בהתחלה הייתי מסרבת ואומרת שלא צריך, ושזה לא מה שהם חושבים, אבל זה לא עזר, ותמיד נהיה מזה בלאגן ואיכשהו אני הופכת להיות במרכז העניינים, אז היום אני פשוט נכנסת לרופא בלי תור, יוצאת ואומרת תודה", היא צוחקת.

אז יש גם יתרונות למצב.

"כן. שוטר עצר אותי פעם כשנכנסתי לנתיב תחבורה לאוטובוסים, וכשהוא ראה את הבנדנה, הוא ויתר לי על קנס". למלר התברר די מהר כי שיער אינו נועד רק ליופי, וכי יש לו משמעות בריאותית. "אני חלקה מאוד בכל הגוף, אבל אני גם תופסת כל מחלה באזור, כי אין לי שערות באף שמשמשות כפילטר. קשה לי גם להיות בשמש, כשאין ריסים שמגינים על העיניים. למזלי, אני לא מזיעה, אבל אם את מזיעה במצח זה יורד למטה כי אין שערות בגוף שיעצרו אותה. יש גם יובש בעיניים, כי הריסים שומרים על לחות".

מה הכי קשה בלהיות בלי שיער?

"בעבודה שלי עם לקוחות. זאת עבודה שבה אני כל הזמן פוגשת אנשים חדשים וצריכה למכור את עצמי בכל פעם מחדש. ה'לוק' שלי מוכר אותי, כי אנשים קודם מסתכלים איך המעצבת בעצמה נראית. אז בכל פעם מחדש אני מסבירה ללקוחות שאני לא באמצע טיפולים, ולא אעזוב אותם באמצע. אנשים לא שואלים למה אין לי שיער, אבל למדתי להגיד את האמת. כיום אנשים מכירים אותי כמנצ'י עם הבנדנה. זה היה שיעור בשבילי, להתמודד עם הקליינטים בכל פעם מחדש".

כדי להתחבר מחדש לנשיות שלה היא נקטה כמה צעדים. היא עברה איפור קבוע שמקנה לה מראה של גבות, קנתה מלאי של בנדנות צבעוניות שיתאימו לצבעי בגדיה, וגם אין-ספור עגילים. בנוסף, היא החלה לרקוד ריקודי בטן. "הבנדנה מתאימה מאוד לריקודי בטן", היא אומרת. "אני ממשיכה היום לרקוד, אבל כבר לא כדרך להתחבר לנשיות, אלא פשוט כי אני נהנית מזה".

כמה בנדנות יש לך?

"וואו, וואו", היא צוחקת. "יש לי המון בכל מיני צבעים. תופרת עושה לי בנדנות במיוחד על פי הבגדים. יש לי גם המון מטפחות. אני מחפשת משהו שיתאים עם שיק, לא סתמי, וגם לא בסגנון דתי. גם לא תראי אותי בחוץ בלי עגילים כי זה מרגיש לי עירום. יש לי המון עגילים, ואני כל הזמן מחפשת עוד עגילים ובנדנות".

את מרגישה היום שוב נשית?

"כן. עשיתי עבודה עם עצמי כדי להתחבר שוב לנשיות, וכיום אני מרגישה לא פחות מושכת או נעימה מאשר עם שיער. כיום, כשאני מסתכלת במראה אני לא חושבת על זה. זה חלק ממני. כבר לא נטל. סך הכל זה משהו חיצוני. זה לימד אותי להעריך דברים אחרים. שיער חשוב, אבל לא הכי חשוב. אין לי רחמים עצמיים, כי אני לא פולנייה. צריך להגיד תודה על הדברים שיש. יש לי חיים טובים, משפחה נהדרת ועבודה טובה. יש דברים נוראיים הרבה יותר. היום אני כבר עושה מזה צחוק, ואומרת לאנשים 'תסגרו את החלון כי קר לי בקרחת'".

"כשהספר עשה לי קרחת, הייתי בהלם". מנצ'י מלר | צילום: יאיר שגיא

מנצ'י המעצבת

מלר, שנולדה בצ'ילה בשם מרצדס, שקוצר למנצ'י, עלתה לארץ בגיל 17 לבדה. לאחר שנה שבה למדה והכירה את הארץ במסגרת תוכנית נוער, היא החליטה להישאר. היא למדה קורס טכנאות רנטגן, שבמהלכו פגשה את בני, כיום בעלה וטכנאי רנטגן אחראי ניתוחים באסותא. יש להם שני ילדים ושני נכדים. מלר עשתה הסבה לסייעות שיניים, "כי שנינו עבדנו במשמרות וזה כבר לא התאים לנו".

לפני כ-20 שנה היא עשתה שוב הסבה, ולמדה עיצוב פנים באורט קריירה. מאז היא עובדת בתחום, בעבור לקוחות פרטיים ועסקיים. מלבד בתים, היא עיצבה גם חנויות ומרפאת שיניים לילדים.

מלר חיה בפתח תקוה עד לפני שמונה שנים. אז עברה לכפר סבא הירוקה. ביתה מעוצב בקפידה, כפי שניתן לצפות ממעצבת. הצבע לבן שולט בחלל, באמצעות ספת עור לבנה גדולה, ארונות מטבח ושידות בצבע לבן, כשפה ושם זרוע בחפצי נוי הצבע כתום.

מהן הטעויות של הישראלים בעיצוב הבית?

"אני לא קוראת לזה טעויות, אבל הרבה אנשים לא רואים מה הם יכולים להוציא מהדירה שלהם. הם חושבים, למשל, שהם יכולים להוציא עוד חדרים מהשטח הקיים, אבל זה לא תמיד ריאלי, כי חדר צריך להיות עם כל הפונקציות כמו מיטה, ארון ושולחן, בלי שיהיה צפוף. אנשים גם רוצים להעתיק עיצוב מז'ורנלים, אף על פי שזה לא תמיד רלוונטי לדירה שלהם. הם רוצים, למשל, ספה גדולה מאוד, אבל בשביל זה צריך גם סלון ענק. צריך להתאים את העיצוב לבית. לא כל בית צריך להיראות אותו הדבר. תמיד צריך להיות טוויסט באביזרים, בחפצי הנוי, באיך שאני מרגישה את הבית".

איך יוצרים את הטוויסט הזה?

"אני תמיד שואלת אנשים איזה פריט הם אוהבים מתוך מה שיש להם. לפי התשובה אני יכולה לנתח את הטעם שלהם, ולדעת לאן הוביל את העיצוב. למשל, היה זוג שעף על שעון שהם קנו בלונדון, שהיה בכל מיני צבעים. אז התחלתי לשחק עם הצבעים של השעון, ועשיתי להם ספרייה בצבעים של השעון. ככה העיצוב הופך לשונה בכל פעם".

מלר מכניסה לעיצוב גם את עקרונות הפנג-שוואי שלמדה. "הרעיון הוא לעצב כך שכל האנרגיות יהיו לטובתנו. באמצעות העיצוב אני מחזקת את האנשים בבית".