השבוע קיבל ארגון אמיצים — הארגון היחיד בישראל למען האלמנים, האלמנות והיתומים הצעירים — אות הוקרה על פעילותו ההתנדבותית. את האות העניקו חברי הכנסת יהודה גליק ואלי אלאלוף למייסדת הארגון והעומדת בראשו, הדס דיסין.

ארגון אמיצים שם לו למטרה לפעול למען שיפור רווחתם של קהילת האלמנים, האלמנות והיתומים הצעירים באמצעים חברתיים, משפחתיים ופרלמנטריים. הארגון מציע פתרונות מקצועיים, המותאמים לצרכים הייחודיים של משפחות יתומות מאב ואם ללא עלות. בין פעילויות הארגון — פעילות פרלמנטרית לשינוי מעמדם החוקי, חוגים מיוחדים לילדים, ימי גיבוש לנוער, מפגשי תוכן להורים, עזרה ביורוקרטית ומקצועית, אחים בוגרים לילדים עד גיל 15, תמיכה בשיעורי בית והפנינג למשפחות. ביום ראשון הקרוב יתארחו כמאה מהמשפחות החברות בארגון בהפנינג חנוכה, שארגנה קרן "רועי לא אחסר" ברעננה לילדים היתומים. 

מימין: הדס, מעין, שני ויוני דיסין. "מאוד קשה לשווק את היתמות" | צילום: אסף פרידמן

מייסדת הארגון, הדס דיסין (47), בת למשפחה חרדית ותיקה בכפר סבא, נישאה בגיל 21, ילדה ארבעה ילדים והתאלמנה בגיל 29. בעלה, יוסי ז"ל, עורך דין שעלה לארץ משיקגו, ארה"ב, נפטר בגיל 35 מדום לב והותיר אחריו ארבעה יתומים, מגיל 7 חודשים עד שבע שנים.

לאחר הלווייתו הניחה סבתה של דיסין את אצבעה על הסנטר של האלמנה הטרייה, זקפה אותו ואמרה לה: "ככה את יוצאת החוצה, בראש מורם, את לא נותנת לאף אחד לרחם עלייך".

"זו הייתה הדרך שלי לאלמנוּת", אומרת דיסין, "ומאותו רגע כולם אמרו לי: 'תהיי חזקה, תמשיכי, התאבלת מספיק, ברגע אחד יקטפו אותך', אבל אף אחד לא באמת נתן לי כלים כדי להתמודד עם רעידת האדמה שעברה עליי ועל הילדים. הייתי צריכה לגדל ארבעה ילדים, אבל חסרו לי בבית זוג ידיים. אומנם שרדתי מבחינה כלכלית, הורית, אמהית, משפחתית וחברתית, ויצא לי שם של מי שהסתדרה היטב במאבק ההישרדות הזה, אבל אנשים לא באמת קלטו ולא הבינו מה עברנו. כמו שסבתא שלי אמרה: 'כולם נכנסים הביתה, סוגרים את הדלתות להם, ואת נשארת לבד עם הכרית'".

 

"מוות לא הרואי"

יוסי דיסין נפטר בעיצומה של תקופת האינתיפאדה השנייה, רוויית הפיגועים והקורבנות. "כשהודעתי למשפחה בארצות הברית על מותו, הייתי צריכה לשכנע אותם שהוא לא מת בפיגוע", היא מספרת. "כמעט התחלתי להתבייש במוות הלא הרואי שלו, שבעקבותיו נותרנו עם אפס זכויות, שלא כמו נפגעי הטרור. כאן כנראה נשתל הזרע ליוזמה שלי, למען זכויות האלמנות והאלמנים הצעירים".

אחרי שהתאלמנה, נשארה דיסין בבית כמה חודשים ואז הבינה שצריך להתפרנס, ויצאה לעבודה כמנהלת חשבונות. בינתיים נרשמה לכל אתרי ההיכרויות וחיכתה ל"אביר הלבן", שיגאל אותה ואת ילדיה. "אבל מי רוצה אלמנה עם ארבעה ילדים קטנים?", היא שואלת. גם ניסיונות לשידוכים לא עלו יפה. 

בגיל 36 היא עשתה שינוי משמעותי בחייה, והחלה ללמוד בבית הספר לקולנוע "במעלה". סרט הגמר שביימה עסק ביתומים. "העלילה שלו סיפרה על יתומים, שהובטח להם שאבא יחזור עם תחיית המתים. ילד אחד מייחל שאביו יחזור, ילד שני שואל מה יקרה אם אבא יחזור, וילד שלישי, שכל כך כועס על אבא - לא רוצה שיחזור בכלל", היא אומרת. "בעקבות ההקרנה באו אליי צופים יתומים שהסרט טלטל אותם", היא מספרת. "נכנסתי למוח וללב שלהם, והתברר לי שאף אחד לא ממש מבין מה זו יתמות ואובדן".

מאז היא עוסקת בהפקת סרטי וידיאו לערוץ דתי לילדים ולאנשים פרטיים. לאחר שהשתתפה בסדנת פסיכודרמה החליטה לכתוב תסריט לסרט תעודה על אלמנות צעירות דתיות. "התחלתי את התחקיר וגיליתי שמדינת ישראל לא נוגעת, מתייחסת או מטפלת בנו, לא אכפת לה. ואני מתחילה לכעוס, וחוש הצדק שלי עושה את שלו. הבנתי שאני צריכה להקים ארגון, כמו ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, וכמו ארגון משפחות נפגעי הטרור. שני הארגונים האלה מקבלים את כל הבמה במשך 70 שנה, עם חיבוק לאומי ומעטפת שלמה של זכויות, ולנו לקחו את כל מרחב הנשימה ולא השאירו כלום. גיליתי שילד יתום מקבל הכי פחות מכל ילד אחר בארץ, שמקבל סוג של קצבה (בעל צרכים מיוחדים, נכה, חולה, ויתום צה"ל או טרור). אף אחד לא נותן על כך את הדעת, מצפים מאיתנו להמשיך הלאה, אבל לא מבינים את משמעות האובדן והמחסור".

המאבק לזכויות

בשלב זה החליטה הדס שהסרט יחכה והקימה את ארגון אמיצים (ראשי תיבות של אלמנים אלמנות יתומים צעירים) יחד עם כמה מחברותיה. כ-500 משפחות נרשמו לארגון מאז הוקם לפני שנה וחצי. מקדמת האסטרטגיה והמדיניות בארגון, מלי שמואלי, המליצה למקד את המאבק בכנסת. "אנו פועלים בפן החוקתי-חברתי", אומרת שמואלי, "להעלות לסדר היום את קול האלמנים, האלמנות והיתומים הצעירים — לקידום זכויותיהם, שנותרו מאחור עם השנים — בין היתר חקיקת חוק האמי''צים, דרישה לעדכון הקצבאות מביטוח לאומי, קידום הטבות סוציאליות, ועוד. לשם כך אנו נפגשות עם חברי כנסת מכלל הסיעות וחושפות בפניהם את מצבה של אוכלוסייה זו.

"ח"כ יהודה גליק נותן לנו את הבמה לקידום החוקתי, וח''כ אלאלוף יכנס את ועדת העבודה, הרווחה והבריאות ביום שני הקרוב, לטיפול במעמד היתומים האזרחיים בישראל. גם ח"כ רועי פולקמן מקדם תיקון חוק להארכת זמן תביעת קצבת השארים". 

אגב, עד היום לא הצליחו חברי הכנסת להשיג מהביטוח הלאומי וממרכז המידע הממשלתי מידע על מספר היתומים בארץ.

אחד היתומים הוא יוני דיסין (24), בנה השני של הדס, שהיה בן שש כשאביו נפטר. "אבא זה מעצב אישיות בסיסי, זה חצי מהאישיות שלי", הוא אומר. "תמיד ראיתי את האבא של החבר שלי, איך הוא מתנהג אליו, וזה היה חסר לי. בתקופת ההתבגרות אפילו לא היה לי עם מי להתווכח. כשלמדתי בישיבה התיכונית כל האבות הגיעו ללימוד משותף, וסבא שלי הגיע במקום אבא. גם לא היה אבא שהוביל אותי לחופה, סבא וסבתא היו לצדי במקומו, כמו תמיד".

לדבריו, חסר לו מודל הזוגיות בבית. "אמא שלי לא התחתנה בשנית, ורק באחרונה, כשנישאתי, קלטתי שחסרה לי חוויה זוגית מהבית. רק עכשיו אני לומד את זה, כי אני לא מכיר איך בני זוג חיים ומתנהלים יחד בבית".

יוני, שני אחיו ואחותו מעורבים בפעילות הארגון, בעיקר ברמה הלוגיסטית (למשל בהפקת ההפנינג). "באשר לנושא החקיקה, תרמנו בעיקר בסיעור מוחות. יש לי חברים טובים יתומי פעולות איבה, וגיליתי שהם מקבלים הרבה יותר ממני".

המשפחות שנרשמו לארגון מקבלות את השירותים ללא תמורה. "אין לנו תקציבים ואנו מתחננים לקבל תרומות מבעלי ממון ואין עם מי לדבר. מאוד קשה לשווק את  היתמות", אומרת דיסין. "לפני שהקמנו את העמותה ניסינו לפעול באמצעות אנשי ציבור ורבנים, ואיש לא נענה לנו".