"רגע צלול, רגע יקר. אין עתיד, אין עבר. הווה מתמשך, מה שיש - הוא כל מה שיש, גם מה שאין הוא כל מה שיש" (מתוך "הווה מתמשך").

את השיר הזה כתבה מיה שילון כמה שבועות לפני מות בנה ליאור, בן התשע. "ככה בדיוק חייתי באותה התקופה", אומרת שילון, תושבת כפר סבא. "מתחתי את ההווה, ולא היה שום דבר אחר מלבדו. כשאדם מאובחן כחולה במחלה סופנית, הדרך היחידה לחיות את החיים היא לחיות את ההווה, פשוט כי לא ברור כמה עתיד יש לו".

ליאור נפטר ב-2 בפברואר, 2017. את הכאב ואת דרך ההתמודדות שלה, שהביאו אותה לצמוח נפשית, משתפת שילון, 43, במופעים ובהרצאות שהיא נותנת, ובמוזיקה שהיא שרה וכותבת. בשבוע הבא, ב-26 בחודש, היא תרצה ותשיר על ההתמודדות שלה בבית לאימון הרוח בכפר ויתקין, וב-2 במרץ היא תופיע בשיריה, בקמפוס "ברושים" ברמת אביב.

מיה שילון | צילום: אלי דסה

האובדן

שילון, מורה ללשון בתיכון כצנלסון בכפר סבא ומוזיקאית יוצרת, לעולם לא תשכח את חודש נובמבר, 2015. היא היתה אז גרושה זה שלוש שנים ואם לשניים: יואב, כיום בן 13, וליאור, שהיה אז בן שבע. באותה התקופה ליאור החל לסבול מהקאות ומכאבי ראש. לאחר שעבר בדיקות רפואיות, הוא אובחן כסובל מגידול סרטני ואגרסיבי במוח. "הרופאה קראה לי לחדר במבט שאין לטעות בו, ואני הלכתי אחריה ואמרתי לעצמי: מהחדר הזה כבר לא תצאי אותה מיה", מספרת שילון. "ואז התחילה התקופה הכי קשה, אבל גם הכי משמעותית בחיי. במשך 15 החודשים שעברו, מרגע הגילוי ועד ליום פטירתו, התנהלתי בשני מישורים. מצד אחד, הפכנו כל פירור. הפעלנו את כל העולם ואת מיטב המוחות. בד בבד, התחלתי להתכונן לאפשרות שליאור לא יחיה. זה היה תהליך קשה, בלתי-נתפס ומייסר תופת".

ליאור הבין את מצבו?

"ליאור ידע מהתחלה שהוא חולה בסרטן, אבל לא את הפרוגנוזה. הוא לא שאל שאלות, לא עשה מהמחלה עניין גדול והמשיך לחיות את חייו בשמחה ובאומץ, שאפיינו אותו מאז שנולד. לא היינו מאושפזים בבית חולים ולאורך כל המחלה, למעט הימים האחרונים, מצבו הפיזי היה נפלא, כך שלמעשה חיינו 'כרגיל', וניסינו לתת למחלה כמה שפחות מקום. המחלה לא הגבילה אותו. הוא ניגן, פיסל בפלסטלינה, היה בכושר מעולה, ונהנה מכל מה שהיה לחיים להציע לו. הוא גם לא התבייש מכלום. לא מהקרחת ולא מהצלקת אחרי הניתוח. שבוע לפני מותו הוא עוד ניגן בקונצרט. חודש לפני כן הוא השתתף בתחרות ג'יוג'יטסו וזכה במדליית כסף".

ההידרדרות של ליאור היתה פתאומית ומהירה, והוא טופל בהוספיס ביתי. "מה באמת הוא הבין בימיו האחרונים, את זה רק הוא יודע. הוא כבר היה חירש לחלוטין ובקושי הצליח לדבר. הלוואי שיכולתי לנהל אתו שיחה פתוחה על המוות הקרב, כשכבר ידענו שהוא הגיע למפתננו. הלוואי שיכולתי לדעת מה הוא באמת מרגיש ולהכיל את זה, להרגיע, להשתמש בהומור כמו שתמיד עשינו. הלוואי שיכולתי להכין אותו וללוות אותו עד לפתח הכניסה, כפי שעשיתי בכל הניתוחים והטיפולים. אבל זה לא קרה.

"כששיתפתי את יואב, בני הבכור, בתחושת הכאב שלי, הוא ענה לי את אחד המשפטים החכמים והיפים ששמעתי בחיי: 'בקיצור אמא, את מתחרטת על משהו, שהיית עושה שוב'. הוא פתר לי הרבה דברים במשפט הזה".

איך התמודדת עם הפרידה מליאור?

"היה לי ברור שבשביל להתמודד עם הדבר האימתני הזה, אצטרך לשנות את השקפת החיים שלי מהיסוד, וזה בדיוק מה שעשיתי, בעזרת המטפלת המדהימה, אפרת משה. המפגשים אִתה היו ועדיין אבני דרך בחיי. האופן החדש שבו אני מסתכלת על החיים ועל המוות עזר לי להתמודד גם עם הפרידה מליאור, אבל גם עם השגרה היום-יומית. באופן מפתיע יש תחומים שבהם הרבה יותר קל לי מפעם".

תסבירי.

"רוב הזמן אני מעריכה מה שיש לי ויודעת לשמוח בו, משהו שלא הצטיינתי בו פעם. אני אדם הרבה יותר חופשי ממה שהייתי, שיחררתי את עצמי מכבלים פנימיים שהגבילו אותי. פיניתי מלא נפח אחסון כדי לאפשר מקום לכאב החדש, ועל הדרך נפטרתי מכמויות של ג'אנק, כמו תחושות כעס, אשמה, קורבנות, החמצה, קנאה, קודים חברתיים, דפוסי מחשבה ישנים וכו'. אני מסתכלת אחורה ולא מאמינה באילו שטויות התעסקתי".

עם פטירת ליאור, שילון החליטה לא לשבת שבעה. "הרעיון שמיליון איש ייכנסו אליי הביתה ויתחילו לנחם אותי, ואצטרך להיות נחמדה ומנומסת, נראה לי מבעית. הסתגרתי בבית שלושה חודשים, ובכל יום פגשתי שלושה חברים לשיחות עומק של 'אחד על אחד'. הזמנתי רק את מי שרציתי לראות, וכל השיחות היו על טהרת האותנטיות. אמת נטו. זאת היתה אחת ההחלטות הכי טובות שעשיתי".

איך קמים מהאבל וחוזרים לשגרה?

"לא קמים, פשוט מתיישבים אחרת. נשארתי רק עם כאב עמוק ומזוקק של געגוע, שאותו אני מקבלת בכניעה מתוקה, כי הוא חזק ממני ויישאר לנצח, ועם אהבה אדירה שאמנם אין לה מושא פיזי, אבל מצאתי דרכים לתעל אותה בשירים וביומן זיכרון שכתבתי לו ועליו. הוא אתי כל הזמן, ואני חולמת עליו בלי סוף. במקום לחשוב שאיבדתי את ליאור, אני מעדיפה לחשוב שזכיתי בו לתשע שנים יקרות מפז. זכיתי להביא אותו לעולם הזה, להיות אתו בנשימתו האחרונה וללוות אותו לדרכו הבאה. ליאור הוא מתנה שאין לתאר. זה כבוד עצום להיות אמא שלו".

ליאור ז"ל | צילום: פרטי

איך הגיבו התלמידים שלך לכל מה שעברת?

"התלמידים לא ראו אותי כמה חודשים אחרי שליאור נפטר, אז הם שלחו לי מכתבים. ולא סתם מכתבי ניחומים מנומסים, אלא ממש מכתבי נפש ארוכים ואינטימיים, מלאי אהבה וחכמה. זה היה מרגש עד דמעות. כשקראתי אותם, הבנתי שוב עד כמה אנחנו לא באמת מכירים את התלמידים ואת האישיות שלהם כשהם לומדים בכיתות של 40 תלמידים. אני שומרת את המכתבים האלה עד היום".

האם את מסוגלת כיום ליהנות מהחיים?

"ודאי שאני מסוגלת. מסוגלת ונהנית. מישהי כתבה לי אחרי ההופעה האחרונה שלי, משהו כמו: מעולם לא ידעתי שאפשר לחוות הנאה צרופה ושברון לב בעת ובעונה אחת. עניתי לה, שאלה מרכיבי היסוד של חיי. אני נהנית מהחיים הנאה צרופה, ובו בזמן חווה שברון לב".

המוזיקה

שילון היא בעלת תואר ראשון במוזיקה מהאקדמיה למוזיקה בירושלים, ובעלת תואר שני בלשון מאוניברסיטת תל אביב. היא החלה לכתוב ולהלחין שירים בצעירותה, ועד היום כתבה עשרות שירים. בגיל 20 היא הופיעה לראשונה, ובשנים האחרונות היא מופיעה בעיקר עם חומרים שלה, כשאִתה בהרכב גבי לפיד כגיטריסט, ויואב פולצ'ק כפסנתרן.

"בכל הופעה אני מגוונת קצת, ושרה מה שבא לי. אני לא אוהבת לחזור על עצמי. מעניין לראות כמה השתנו השירים, בטקסטים ובלחן, אחרי שהמחלה פרצה לחיינו. רק מלשמוע את השירים אפשר להבין עד כמה השתניתי". 

מאין מצאת את הכוחות להמשיך לשיר?

"המוזיקה לא שואבת כוחות, אלא מפיחה חיים. יצירה, קשר עמוק ואמיתי עם אנשים - אלה הדברים שמחזקים אותי. המוזיקה והכתיבה הן צורך קיומי. כשהתלמידים שלי שואלים אותי בשביל מה צריך ללמוד תחביר וכתיבה, אני עונה להם, שהשאיפה הכי גדולה של האדם היא להתבטא. אם כולם היו מצליחים להביע את עצמם, היתה הרבה פחות אלימות בעולם. המוזיקה בעבורי היא כלי הביטוי הנשגב ביותר שיש. אם הצלחתי להעביר את הרגשות ואת המסרים שלי בשיר, באתי על סיפוקי. אני לא זמרת מסחרית, ולא מרבה להופיע. כששואלים אותי מתי ההופעה הבאה, אני עונה: 'כשיהיה לי מה להגיד'".

התלמידים שלך מודעים לכך שאת מוזיקאית?

"אני לא מרבה לציין בפני התלמידים את העובדה שאני מוזיקאית, כי זה חושף צד אינטימי מאוד ואחר מהצד ה'מורתי' שלי, שלא הייתי רוצה שיהיה נוכח בשיעורים. אבל איכשהו הם עולים על זה בעצמם מהר מאוד. מתברר שהם בקיאים מאוד בשירים שלי, מכירים את כל המילים, והמוזיקאים שביניהם גם יודעים לנגן אותם. פעם אחת התעצבנתי על איזו כיתה. אמרתי להם: 'רוצים כאסח? תקבלו כאסח'. בסוף הנאום הנלהב אמר לי אחד התלמידים: 'המורה, אל תתפלאי אם שיעור הצפיות שלך ביוטיוב יירד מעכשיו'. התפוצצתי מצחוק". 

שילון עולה על הבמה במופעים ובהרצאות, שבהם היא משלבת את סיפור חייה עם מוזיקה, רק במינונים שונים. כיום היא מרבה להופיע במסגרת פרויקט "שותפים למסע" בהקמת בעז עמיחי, המציע תמיכה לחולים במחלות סופניות, ולבני משפחתם. גם ההכנסות מההרצאות ומהמופעים של שילון הן קודש לפרויקט.

"אני מופיעה מול אנשים שמתמודדים עם מחלה קשה או עם אובדן. אני מספרת להם את סיפורי, ומתמקדת בעיקר בדרך ההתמודדות שלי ובדברים שעזרו לי. לא תמיד קל לי לחשוף את עצמי ולחפור שוב ושוב בפצעי הנפש, אבל אז אני נזכרת, שכשאני הייתי עמוק בתוך התופת, הדבר היחיד שעזר לי היה האנשים שהיו שם. החשיפה שואבת ממני הרבה, אבל ההדהוד שהיא יוצרת אצל אחרים ואז בחזרה אליי, שווה את זה".

מהם הרגעים הכי קשים שלך?

"את הרגעים הקשים באמת אני שומרת לעצמי וכמעט שלא חולקת עם אחרים. אני מוצאת שזה חסר טעם ורק מרחיב ומעמיק את מעגל הכאב".