די בנאומים שיובאו להלן, כדי להבין את כוחן הרטורי של שתי בנות כיתה ט' בבית הספר אילן רמון, שזכו בתחרות הנאומים הארצית על שם הארי הורוביץ בשבוע שעבר. בעידן בו הנוער, ולא רק הוא, מוגבל ליכולת קשב של עד 10 שניות, עלו השתיים ופצחו בנאומים מרתקים בני כמה דקות, על הדברים שבאמת מציקים להן ולחבריהן לספסל הלימודים.

התוצאה? קורח זכתה במקום הראשון ואילו אוהד זכתה במקום השני. וכפי שתוכלו לקרוא להלן, בגין היה גאה. כי בכל זאת, גם הוא ידע לא מעט על יכולות רטורית.

תמר אוהד (מימין), נאורה קורח (משמאל) וחבר. אלופות | צילום: חטיבת הביניים רמון

להלן שני הנאומים:

 

נאומה של נאורה קורח

"לפעמים אני רק מספר.

אבל אני לא.

אני נאורה קורח, מכיתה ט' 5 בחטיבת הביניים  אילן רמון.

אבל אני הרבה יותר מזה. אני חכמה, אני בן אדם טוב, אני שרה, אני אוהבת לצפות החדשות, אני יזמית. אני מכלול. אני מרגישה כמו מספר המון פעמים. מדוע? בגלל המבחנים. בגלל שכל הזמן בוחנים אותי. למה בעצם בוחנים אותנו בביה"ס? מה רוצים להשיג? והאם המטרה באמת מושגת?

אני אטען כאן היום שצריך לבטל את הערכה הציונית מספרית של המבחנים כפי שהם מתבצעים כיום בבית הספר.

ויש לי ארבע סיבות לכך. הראשונה תבדוק  מה היא הערכה. השנייה הערכה ומדידה.  והשלישית מתיחסת לדאגה שלי לצד השני. למורים. והרביעית היא הפתעה: מה הקשר לנפוליאון?

אז הטיעון הראשון שלי מדבר על הערכה. מהי הערכה? האם הציון שלי מעריך אותי. הציון הוא תוצאה שרירותית של מורה שמעריך את המידע המדויק שאותו הייתי צריך במבחן. הציון הזה לא מסביר לי כלום ולא מחמיא לי על כלום.

אותו הדבר קורה כמעט לחלוטין בתעודה. לעומת זאת, בבתי הספר הדמוקרטים הערכת התלמידים מתבצעת באופן שונה. התלמידים מקבלים מכל מורה הערכה כתובה או מילולית הכוללת את התייחסותו האישית למאמץ שעשו, להתקדמות, לשליטה בידע שנלמד בכיתה ולהתנהלות בשיעור. זו הערכה אמיתית. לא מה שאני מקבלת. וזה חשוב לי כי אני רוצה לקבל תגמול על מה שאני עושה לא רק ברגע נתון אלא לאורך התקופה. אני לא רוצה להרגיש כמו מספר.                                                                                                                

הנה לכם משל קצר: ישנם מספר חיות. המורה אומר לכולם לטפס על העץ – לטובת הגינות המבחן. הקוף והחתול יטפסו במהירות אל עבר הצמרת, הדב יטפס באיטיות אך בסופו של דבר יגיע. אחת מן החיות הוא דג, האם תתנו לדג לטפס על עץ?! האם הערכה הזו באמת מעריכה את מאמציו? האם אנו צריכים לתת לדג רק שיטה אחת? לא , כי אם ניתן לדג לטפס הוא לא יצליח במבחן, הוא ירגיש שהוא לא מוצלח ולא יצא ממנו כלום.

המכון שמכשיר מנהלים לבתי הספר בארץ הוציא מאמר שכתב בדיוק על זה. ומהמאמר עולה ששיטת הערכה ציונית – מספרית לא מתאימה למרבית התלמידים ויש לשנות אותה.

הסיבה השנייה היא לחץ. אני מתבגרת ואני בלחץ. על מה אני בלחץ – על הכל. רק תגידו. והלחץ הזה לא טוב לי . הוא מכשיל אותי. לפי הספר "המוח בגיל ההתבגרות של אבלין קרונה", למתבגרים קשה להתמודד עם לחצים משום שאונת המוח האחראית על לחצים, והתמודדות שלהם לא סיימה את התפתחותה ואיננה גמישה. וכך, אם לדוגמא ילד ניגש ללוח לפתור תרגיל וטועה – הוא לא יודע להסיק מכך שהוא צריך לשנות אסטרטגיה והוא יכשל שוב. מבוגר יסיק מכך שהדרך בה נקט לא יעילה וישנה את הדרך. ולכן מבוגרים נלחצים פחות. כי יש להם יותר דרכים לפתור את הבעיה. אבל לנו, המתבגרים – זה לא עוזר. כי זה גורם ללחץ, ולחץ יוצר גם חסם רגשי שעלול לייצר מצב של קפאון וכשלון בבחינה, ותחושת הכישלון שמלווה את כל העניין גדלה. והתוצאות יורדות.

כן המדד לא מודד. לא מודד באמת כי הציונים ההלו לא משקפים את המציאות. וזה מוביל אותי לטיעון נוסף שלי: שעמום מורי.

תגידו, המורים שבקהל, לא משעמם אתכם לבדוק את אותם המבחנים?, את אתן התשובות באותה הצורה? אין חידושים. גם למורים משעמם. ולמה זה גורם לניוון מחשבתי של המורים. כלומר המחסור באתגר יצירתי גורם להתנוונות. ואני למורים שלי. זה לא טוב. צריך לעזור להם.

אז בדקתי. ומסתבר שיאנוש קורצ'אק, המחנך הגדול מכולם מצא לעניין פתרון. הוא גרם למחנכים ואנשי הוראה להיפגש עם תלמידים ולחשוב איתם על דרכי הערכה. להתייחס לשילוב ולהתקדמות שלהם ביחד. כדי להפרות אותם.

הטיעון הנוסף והאחרון שלי מתייחס למטרות החינוך והבחינות או ההשפעה של נפוליאון. כיום כשאנחנו כבר בשנת 2019, במאה ה-21, למה אנחנו עדיין נשארים תקועים במאות הקודמות? אתם יודעים מי המציא את מערכת החינוך כפי שהיא מוכרת לנו היום? נפוליאון. הוא היה צריך פקידים טובים. אז הוא יצר שיטה יעילה ליצירת פקידים. עם מבחנים כדי להעריך יכולת לתפקד מהר וביעילות מירבית. לא עניינה אותו חשיבה חופשית. אבל... בית הספר לא השתנה הרבה מאז תקופתו. אבל החברה כן. והיום אנו נדרשים ללמידה אחרת, לחשיבה אחרת ולפתרונות אחרים. לא צריך רק פקידים. צריך יוצרים. ושיטת המדידה של אז לא מתאימה להיום.

אז אם המטרות לא מושגות – למה לא לשנות את שיטות ההיבחנות? אז הוכחתי לכם היום שמבחינה היסטורית, מטרות הישגים ואפילו יצירתיות של מורים –צריך וחשוב לשנות בעקבותם את דרכי ההבחנות וההערכה.

ולסיכום – אני נאורה ואני לא מספר! תדאגו שאף אחד מאיתנו לא יהיה מספר! ואם כבר להיות מספר אז שתמיד נרגיש כמו מספר 1!".

 

נאומה של תמר אוהד:

"גוצ'י, מייקל קורס, קלווין קליין, וויקטוריה סיקריט, ארמאני, טומי הילפיגר, וואנס, קונברס, נייק, אדידס, אופנה.

אני אוהבת אופנה. אני אוהבת לעסוק בזה, ליצור, להתלבש, ליהנות מזה. אני נהנית להתלבש כמעט לכל מקום ומשקיעה בכל בגד ובגד. יותר מזה, זה מאפיין אותי, מגדיר אותי. אופנה זה אני.

אבל יש מקום אחד שאליו אני לא אוהבת להתלבש. בו אני מרגישה שאני לא יכולה לבטא את עצמי. יש בו כללים, שאומרים שאני צריכה להגיע עם חולצה מסוימת, סווטשירט מסוים.

המקום הזה הוא בית ספר ובבית ספר שלי, יש תלבושת אחידה.

שלום, אני תמר אוהד מכפר סבא. אני לומדת בכיתה ט' בחטיבה על שם אילן רמון, והיום אני אדבר על תלבושת אחידה בבתי הספר. או יותר נכון - אני אדבר כאן על למה לדעתי צריך לבטל את התלבושת האחידה בבתי הספר לחלוטין.

אני אוכיח כאן, בעזרת שלושה טיעונים מרכזיים למה צריך לבטל אותה.

הטיעון הראשון שלי יעסוק בביטוי האישי, הטיעון השני שלי יבדוק את המטרות שלשמן נוצרה והאם היא משיגה אותן, ואילו הטיעון האחרון שלי יהיה טיעון כלכלי.

הטיעון הראשון שלי הוא, כאמור, הביטוי האישי, קבלת עצמי וקבלת האחר.

לבוש הוא חלק מההגדרה האישית של האדם אם הוא בוחר בכך. אני לא מתלבשת כמו חברותי והן לא מתלבשות כמוני. וזה חלק מההגדרה האישית שלנו.

העצמאות והמגוון שבלבוש, הם חלק חשוב מאוד בביטוי העצמי של התלמידים.

אני שונה, אני רוצה להישאר שונה.

לפי מחקר שנערך בפלורידה, כ-70% מהתלמידים רואים בתלבושת טשטוש ואף מחיקת הזהות העצמית שלהם.

תלבושת אחידה נותנת תחושה שכולם צריכים להיות אותו הדבר. מהרגע שאנחנו נכנסים לכיתה א', אנחנו מחונכים לקבל את השונה ולהיות שונים, אז למה כולנו צריכים להתלבש אותו הדבר? בתי הספר אינם פס ייצור לאנשים זהים, לרובוטים. הם אמורים לעודד את החשיבה היצירתית והשונות . והם אכן עושים זאת. לנו בבית הספר יש מקצועות בחירה לדוגמא. וזה נהדר. אני יכולה לבחור מקצוע בחירה לפי מי שאני. אז למה לא בתלבושת? למה זה נעצר כאן? כאשר כולנו מתלבשים אותו הדבר, המסר שנמסר הוא שכולם יוכלו להסתדר רק אם יהיו דומים. וזה עומד בסתירה לחינוך שבית הספר עצמו נותן לנו. אז ברור שצריך לבטל אותה.

הטיעון השני שלי הוא שתלבושת לא תפתור את המטרות שלשמה נוצרה:

בכדי לעמוד פה בפניכם, שאלתי את מנהל בית הספר שלי כמו גם מורים בבית הספר שלי למה נחוצה תלבושת אחידה? מה ההיגיון העומד מאחורי הרעיון. רובם ככולם ענו לי שתלבושת מייצרת סוג של שוויון בתוך בית הספר. המעמדות החברתיים אינם ברורים או לפחות מטושטשים וזה לא מעליב את אלו שאין להם כסף. כמו-כן, שבאופן זה כולם מהווים מעין "לוח חלק" מבחינה חברתית. הם נראים אותו הדבר וזה מאפשר להם לבחור מיהם רוצים להיות.

וזה רעיון יפה. מאוד יפה.

הבעיה היא שהוא לא עובד.

האם התלבושת תמנע את הגילויים של המעמדות חברתיים? האם תלבושת באמת תמנע סטריאוטיפים?

ממש לא. ראשית, תלבושת אינה מתייחסת לאיפור, שיער, נעליים, נעלי ספורט, עגילים ותכשיטים, התיק שעל הגב שלנו. כל אלו מייצרים מעמדות וסטריאוטיפים בבית הספר. אז כנראה שהתלבושת לא מצליחה לבצע את מה שהיא אמורה הייתה לעשות. הרעיונות האלו, כפי שקראתי במאמר של ד"ר רפאלי בעיתון "זמנים", שייכים לשנות ה-50. כשהגיעו לכאן המון עולים ורצו לייצר אחידות כדי למנוע מעמדות. עברו 60 שנה. כדאי להתעדכן.

אם נשכנע את עצמנו כי הצבת הגבולות על בחירות הלבוש תבטל את הבעיה הזו בבתי הספר, אנחנו טועים. בואו נפסיק להציב גבולות ונפסיק את התלבושת האחידה. יש שונות. אנחנו מודעים לה. תלמדו אותנו להתמודד איתה, אל תלמדו אותנו להכחיש אותה.

הטיעון האחרון שלי הוא טיעון כלכלי:

על פי נתוני הלמ"ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) מעל 400 אלף משפחות בישראל נמצאות מתחת לקו העוני. והתלבושת האחידה שנדרשת מייצרת בזבוז מיותר, על ביגוד מיותר, אשר מגדיל את המצוקה הכלכלית.

בשביל לקנות תלבושת אחידה אני צריכה רשימה חלקית:

5 טי שירטים - 100 שקלים.

3 סווטשירטים חמים - 200 שקלים.

4 חולצות ארוכות - 100 שקלים. - על כל אלו מודפס סמל בית הספר.

3 טייצים עד הברך - 150 שקלים - (כי אסור קצר...).

3 ג'ינסים - 400 שקלים. גם אלו נקנים על פי הוראות בית הספר.

סך הכל - 950 שקל. כמעט 1000. אבל, ילדים, כדרכם של ילדים בגיל ההתבגרות, גובהים, וזה גורם לעוד הוצאות, ואז יוצא שקונים עוד ביגוד לבית ספר בנוסף לכך. שלא נדבר על זה שאנחנו צריכים גם מערכת בגדים לאחרי הצהריים ולסופי השבוע, כשבמינימום מדובר על 500 שקל. אז זה יוצא מעל 1000 שקל. בנוסף, בממוצע במשפחה בישראל ישנם 3 ילדים. ועכשיו תכפילו את הסכום שיצא פי שלוש.

יקר, נכון?

הכללים המדויקים של תלבושת אחידה בבתי הספר מחייבים את ההורים לעוד הוצאות. למה לחייב במערכת בגדים ייחודית רק לה? בעיקר אם ישנם כבר בגדים ראויים? למה להטיל נטל נוסף? ולכן, זו סיבה נוספת לביטול התלבושת.

לסיכום,

הפתרון האמיתי היחיד לסטריאוטיפים ולבעיות אחרות בסביבת בית הספר הוא עידוד והבנה של פתיחות אצל התלמידים. הוכחתי לכם שגם מבחינה כלכלית, גם מבחינת דימוי עצמי וגם מבחינה חברתית - אין צורך בגישה מיושנת שגורסת כי אחידות מזויפת היא הפתרון. רוצים לשים קץ לסטריאוטיפים? טפלו בשורש הבעיה, לחתוך כמה ענפים לא יעשה שום דבר טוב.

אז תנו לנו ליהנות להתלבש גם לבית ספר.

ובתור חובבת אופנה ידועה, שתדעו, מכירות סוף העונה כבר התחילו.

אני תמר,

תודה רבה".