בסוף השיחה הארוכה והכואבת קרא עו"ד ברוך עמרמי לבנו אמיר, "חכה רגע, אני רוצה שתפגוש אותו". אמיר נכנס בחיוך שהזכיר באופן מובהק את אחותו הגדולה שלי עמרמי ז"ל: מלא חיות, מלא געגוע. עיניו של ברוך עמרמי צפו במפגש ההיכרות הקצרצר במבט שזיק הישרדות הופיע בו. אחר כך הוא יאמר בלחש: "הוא חמוד, נכון? העיקר שהוא פה איתי. זה מה שנשאר לנו".

ברוך עמרמי. "היא השאירה חותם אדיר". צילום: אסף פרידמן

היום הנורא

ביום שישי האחרון מלאו שלוש שנים למותה הטראגי של שלי עמרמי-בוזגלו ז"ל, יו"ר מועצת הנשים המיתולוגית של כפר סבא, חברת מועצה, עורכת דין, אם לשני ילדים, רז בן ה-23 ודן בן ה-17, ואשתו של השחקן ועורך הדין צ'רלי בוזגלו. בדמי ימיה קפצה שלי אל מותה מהקומה התשיעית בבית המלון "ישרוטל טאוואר" בתל אביב, ביום הולדתה ה-49. "היא הייתה צריכה להגיע הביתה", אומר עו"ד ברוך עמרמי (77), בריאיון ראשון מאז המקרה, ריאיון שבו הוא יניח "את ליבי המדמם על השולחן", כדבריו. "היא סטתה מהדרך שתוביל אותה לכפר סבא, הביתה לבלונים ולחיבוקים של יום ההולדת. אבל היא לא באה. קרה שם משהו שגרם לה לנסוע למגדל הארור ההוא. עד היום אני לא יכול לעבור שם ברחוב הירקון. מה יש לראות? זה לא רק המקום שבו היא גמרה את חייה, אלא גם את חיי ואת חיי אשתי, אחיה וילדיה".

עוד מעט ירחיב עמרמי, באיפוק אצילי, "מה קרה שם". עוד מעט הוא ינסה לפזר את ערפל השמועות שסבב את מותה הטראגי, אבל לפני כן הוא רוצה להתפרק מעט: "יש לי כעס", הוא אומר, ושפתיו נושכות כאב, "קודם כול עליה. למה? למה עשית את זה? למה לא דיברת? מילה אחת והיינו מנסים לעזור. למה לא שיתפת, שלי, למה?".

לא היו שום סימנים מוקדמים?
"לא. הייתה מתיחות בחיי הנישואים שלה. את זה ידענו. את זה ידעו גם אחרים. היא נפרדה ממנו, והוא עבר לגור בתל אביב. אבל לא דמיינו במחשבה הכי פרועה שיום אחד היא תחליט לסיים את חייה. אחרי מותה גם ביררנו אצל חברותיה הקרובות, ואצל הילדים שהיו גדולים כבר, וידעו מה נעשה בבית, ולא היה שום רמז לבאות. שבועיים לפני המקרה היא נסעה לשבועיים בלונדון, לראות הופעה של ג'סטין ביבר. עד הרגע האחרון היא חייכה את החיוך השמיימי שלה. לה ולאימא שלה, אשתי, שולה, הייתה מערכת יחסים מעבר לאימא ובת. הן היו גם חברות נפש. גם היא לא הרגישה שדבר כזה יכול לקרות.

שלי עמרמי ז"ל. "כולם אהבו אותה" | צילום: ויקי מוצפי

"ביום ההולדת שלה, שחל בשבת, שמונה בדצמבר 2016, היא החליטה לצאת עם בעלה לוויקנד ביערות הכרמל. סימסתי לה: 'אני יודע שעברת תקופה לא קלה, ואני רוצה לאחל לך שהשנה תהיה הרבה יותר טובה ומאושרת'. הוספתי שאני מאחוריה, ו'אם צריך, אני אוריד את הכוכבים בשבילך'. היא כתבה שהיא קוראת את הברכה ובוכה מהתרגשות. אנחנו כבר שלוש שנים בוכים, ולא מהתרגשות".

שלי וצ'רלי הכירו בבית הספר למשחק בית צבי, כשהיא הייתה בת 20. צ'רלי הדריך אותה בביצוע מונולוג ובהמשך הפכו לזוג. גם כשעזבה אחרי שנה את לימודי המשחק ונסעה לאנגליה כדי ללמוד משפטים, הם נשארו ביחד. צ'רלי סיים את לימודי המשחק והפך לשחקן ידוע. הוא שיחק בסרטים "בלוז לחופש הגדול" ו"שירת הסירנה", ובסדרות "רמת אביב ג'" ו"שמש".

צ'רלי בוזגלו וריטה. "הוא בזוגיות וטוב שכך" | צילום: איציק בירן

היום אתה יודע יותר "מה קרה שם"?
"יש לי הערכה גבוהה. זה קשור כנראה לדברים שבינו לבינה. היא רצתה להיפרד ממנו. אתה צריך להבין שהיא אהבה אותו מאוד, ולאחרונה כנראה הם עלו על איזו דרך של התפייסות כלשהי, זה לפחות מה שחשבנו. זאת גם הסיבה שם יצאו לוויקנד זוגי. אנחנו לא יודעים מה קרה שם. היא ארזה את חפציה והחליטה שהיא חוזרת הביתה. בדרך חזרה הוא טילפן אליה. מה נאמר שם? לא ברור לכולנו כל כך".

היחסים עם צ'רלי

בכניסה למשרדו של עו"ד עמרמי הממוקמת בבית הפרטי המשופץ, שבו התגורר אביו אליעזר עמרמי, ברחוב רוטשילד הפסטורלי בכפר סבא, מוצבת מכונת בועות סבון, המפיחה בלונים, שהרוח החורפית מפזרת לכל עבר. עמרמי מסתכל מבעד לחלון: "זה קטע שיווקי טוב. אמיר הבן שלי הציב את זה. מרגיש יום הולדת", אמר, ואפשר שהתכוון לבלונים המיותמים של יום ההולדת ההוא.

"ביום שבת, יום ההולדת שלה, הרגשנו שמשהו רע קורה. שלחנו לה מסרונים והיא לא הגיבה. אשתי דאגה. היה חשש באוויר. התחלנו לברר מה קורה. ואז הגיע הטלפון מאמיר. 'ההוא' התקשר אליו ואמר לו שהוא חושש לחייה. לא היה צריך להמתין הרבה, כוחות ההצלה עידכנו אותנו, משם לאיכילוב ובתוך כמה שעות לאין-חיים שלה ושלנו".

מי זה "ההוא"?
"בעלה".

שמתי לב שאתה מקפיד לא לקרוא לו בשמו: צ'רלי בוזגלו.
שתיקה ארוכה. עמרמי נע באי-נוחות. "תראה, בשורה התחתונה שלי נטלה את חייה. היא ורק היא, זאת הייתה ההחלטה שלה ורק שלה. היא הייתה האישה הכי קרובה לשלמות שאני מכיר, ואומרים את זה אנשים שאין להם קרבת דם איתנו. היו לנו תהיות לגבי הקשר בינה לבין צ'רלי בהתחלה. אבל שלי התעקשה. לא יכולנו לעמוד בפני זה.
"כששלי באה אליי ואמרה לי שהיא רוצה ללמוד משפטים בחו"ל, באנגליה, מימנתי לה מיד, לא ידעתי שגם הוא יהיה שם וילמד איתה. אבל מהרגע שזאת הייתה הבחירה שלה, השלמנו עם זה. כששאלו אותי: איך החתן שלך? תמיד אמרתי 'לא יכול להיות יותר טוב'. עשיתי זאת למענה".

אתה נמצא בקשר איתו?
"קורקטי. יש נכדים באמצע. שאגב הם אחד לאחת שלי שלנו. הם לקחו את האופי שלה ואת היופי שלה. אבל עכשיו הוא בזוגיות אחרת וטוב שכך".

עם ריטה.
"כן. אני דווקא שמח מאוד לשמוע דיווחים מהנכדים שלי, שהיא מתייחסת אליהם בחום רב. זה משמח אותי מאוד. כלפיו, אישית, אני לא מפרגן רע".

ביטוי מעניין, "לא מפרגן רע".
"יצא לי מבפנים".

"אין לנו נחמה"

בשורת הפתיחה בוואטספ של ברוך מופיע המשפט באנגלית: "live in moments" — חי ברגעים. קומתו תמירה, הוא לבוש למשעי, מסביר פנים, מחייך לעיתים, הרבה פחות מהחיוך התמידי שאיפיין אותו כבן לשושלת של מייסדי כפר סבא. "אני מחייך, עובד, זורם, אבל הכול חלול מבפנים", הוא אומר, "עולמי חרב עליי. אז עוטים מסכה, ומתנהלים פחות או יותר. היום אני מבין הרבה הורים שכולים שמתנהלים כאילו כרגיל. אני יודע מה עובר עליהם בפנים. אני מבין את הביטוי 'חרב עליי עולמי'. אנחנו בהצגה אחת גדולה, אבל כשהמסך יורד החושך עולה. אין טעם כבר לחיים כאלה. אני עוד מתנהל. אשתי, שולה, פשוט לא מסוגלת לצאת מזה. היא לא רואה נחמה. אנחנו מנסים לעטוף אותה באהבה, אבל זה לא עוזר. היא רואה את הנכדים, הילדים של שלי, אוהבת אותם אהבת נפש, אבל לא רואה בהם תחליף או נחמה, היא רוצה את הבת שלה".

שלי ז"ל עם האם שולה. "הן היו חברות נפש"

זה לא האובדן הראשון שחווים שולה וברוך עמרמי. בתחילת שנות ה-70 פקדו את המשפחה שני אסונות. בתם הקטנה, אירית, שנולדה אחרי שלי, נפטרה בגיל חצי שנה ממוות בעריסה: "ככה קוראים לזה", אומר ברוך, "היא נולדה במצב רפואי לא טוב, והייתה חודשים באינקובטור, אבל לא נתנו לנו להבין שזה משהו שיכול לגרום לאובדן. אתה קם בבוקר ורואה שאין לך בת. זה היה קשה מאוד. הייתה התמודדות קשה אבל יצאנו מזה. לא הספקנו לחוות אותה".

באותה התקופה התבשר עמרמי גם על מותה הפתאומי של אחותו אירית, כחודש לפני חתונתה, בתאונת דרכים: "היא יצאה לבלות עם הארוס שלה בתל אביב. באחד הרחובות הארוס שלה לא עצר ב'עצור' ורכב התנגש בדיוק בצד שבו היא ישבה. היא נהרגה במקום, והוא יצא בלי פגע. מזל קוראים לזה. אני זוכר את התחושה האיומה ואת האבל של אימא שלי, שהיה קשה מאוד. היא לא חזרה לעצמה עד יום מותה. רק היום אני מצליח להבין את זה. לאבד אחים והורים זה לא כמו לאבד ילדים. זה קורע אותך מבפנים וזה לא נרפא עם הזמן, זה הולך ומתעצם.

"אתה יודע, כשהייתי באיכילוב מול המיטה של הילדה שלי, של שלי, כשהרופאים כבר הרימו ידיים, ראיתי אותה שוכבת במיטה, עם כל המכשירים והמדדים. ראיתי איך כל דקה עוד מדד מתחיל לרדת ועוד מספר יורד. עוד דקה של חוסר אונים שאתה זועק זעקה קורעת עולמות, 'איך אני יכול לעזור לך שאת נגמרת לי ככה מול העיניים' ואתה לא יכול. זה עינוי שאין שני שלו, עינוי שמסתיים בקו הישר והארוך, שאומר שנגמר הכול".

מורשת משפחתית

כאמור, ביום שישי שעבר התקיים יום האזכרה השלישי של שלי עמרמי ז"ל, והמונים פקדו את קברה בבית העלמין "מנוחה נכונה" בפאתי העיר. "נדהמתי לראות את העשרות שהגיעו", אומר עמרמי. "שלי הייתה משהו מיוחד, אבל בכל זאת אתה אומר לעצמך אולי אנשים שוכחים עם הזמן, אבל לא. היא השאירה חותם אדיר בכל מי שהיה איתה במגע. הייתה לה נתינה אין-סופית. היא לא איכזבה את המורשת 'העמרמית'".

דור נפילים. צילום: אסף פרידמן

המורשת שעליה מדבר עו"ד ברוך עמרמי מתחילה באבי המשפחה, ברוך עמרמי, סבו של ברוך, הקרוי על שמו. הסב נולד במוסקווה, ובשל היותו ציוני, הוא ברח בתחילת המהפכה הבולשוויקית, בתחילת המאה הקודמת, למנצ'וריה שבסין. אביו של ברוך, אליעזר ז"ל, נולד שם. בשנת 1920 הגיעה המשפחה ארצה ונחתה בפתח תקוה, ומיד החליטה לעבור לכפר סבא, שהייתה אז שלוחת פועלים שנוהלה על ידי הוועד המנהל של פתח תקוה. ב-1923 הנהיג ברוך עמרמי מרד בהנהגה הפתח-תקוואית, הקים את הוועד הראשון של כפר סבא וכיהן כיו"ר הוועד המקומי הראשון של העיר שבדרך. "הם היו אנשים מדור אחר, שאנחנו כבר לא מכירים. אני בעצם גדלתי על ברכיהם של הנפילים הללו. אלה אנשים שלא עניין אותם כסף או משהו אחר. ציונות נטו. הם היו עובדי אדמה. לא היה להם כסף אפילו לשלם מעבר לשמונה שנות לימוד, אבל הם היו יודעי ספר בצורה פלאית. משכילים אוטודידקטיים.

"בזמנו הקרקעות עלו ממש בזול, פרוטות. רק תרכוש ותעבד את האדמות. סבי ז"ל רכש שדרה ונחלות הסובבות את רחוב רוטשילד היום. הלשכה שלי כיום למעשה ממוקמת על חלק קטן מהנחלות של אז. זה היה הבית שבו אבי ז"ל גר, שאותו שיפצתי. את כל הקרקעות, למעט הנחלה של ביתו והחצר הגדולה, הוא חילק לתושבים שהגיעו להתיישב בכפר סבא. קרקעות ובניינים אלה שהוקמו עם השנים מרכיבים היום את רחוב עמרמי בעיר. מה שמצחיק הוא, שלא היה להם כסף לגמור את החודש, אז הם היו עובדים בבית אריזה, אתה מבין? אבל הם נתנו לנו ערכים. יושר. נתינה אין-סופית. אני לקחתי מזה חלק, ושני ילדיי, שלי ואמיר, הכפילו את זה. כל כולם נתינה".

שלי בסיום לימודיה. "היא היתה יד ימיני"

אלה היו הרגעים היחידים באווירת הנכאים ששררה בשיחה שבהם עמרמי דיבר ועיניו נצצו באור חלש. העורך דין המפורסם, שרבים ייעדו אותו לשיפוט, החליט שהוא מסתפק במה שיש לו בעיר שהוא כה אוהב. "מבחינה זו שלי הייתה כמוני", אומר ברוך. "יום אחד מינו אותה כיו"ר תאגיד המים בעיר, זה היה בהתנדבות כמובן, כמו כל פעילותה. אחרי כמה חודשים היא התפטרה. 'אבא, אני לא יכולה לראות שלוקחים מאנשים נזקקים כסף, ועוד בגבייה ובהוצאות לפועל'. גם אני כעורך דין הקפדתי מאוד לעזור לחלש ולנזקק. אני מעדיף את החסדים האלה להשאיר בלי פרסום.

"מבחינה זו, שלי הייתה כמוני. אבל בניגוד אליי היא הייתה ציבורית מאוד. פעילה בכל מיני מיזמים ופרויקטים, אני לא יכול לספור אותם אפילו. היא הייתה יד ימיני, ומי שאמורה הייתה לרשת את המשרד בעתיד. במקביל, שימשה גם כיועצת המשפטית של כמה גופים עירוניים. והיא לא הסתפקה בזה. היא השלימה תואר שני במדיניות ומינהל ציבורי במרכז הבינתחומי בהרצליה, ובמשך חמש שנים, עד שנת 2014, שימשה כחברת מועצה בכפר סבא, והייתה חברה בשמונה ועדות עירוניות. בין היתר, רשום על שמה המהלך של הכנסת לימודי מגדר לכל בתי הספר בעיר. היו לה עוד הרבה תוכניות, כמו לסיים את התואר בפסיכולוגיה ולהמשיך לדוקטורט, והיו כבר שניסו להריץ אותה לראשות העיר. לי ולרבים אחרים ברור מאוד מה הייתה התוצאה אילו זה היה מתממש בסופו של דבר".

מתגעגע לחיבוק

למשרדו ברחוב רוטשילד בעיר עבר עמרמי לפני שנתיים וחצי: "לא יכולתי להישאר במשרד הקודם ברחוב ויצמן. לא יכולתי לראות את המשרד שלה ריק. לא יכולתי לשמוע את השקט הרועש שבקע ממנו. במקום שבו ניהלה את הישיבות, גם ההתנדבותיות שלה במסגרת פעילותה, שהיו מלאות באנשים ונשים, והחיוך הממיס שלה שהציץ לשאול לשלומי".

השיחה מתארכת מעבר לזמן המוקצב. פה ושם נכנסים חלק מהעובדים, וגם חבר מטירה, מחמוד, שמביא תפוזים שצמחו בחצר ביתו. "שיהיה לו מתוק", הוא אומר. עמרמי מחבק אותו, ומעלעל באלבום שהוציא לזכרה. התמונות פורצות מהדפים, וברוך נאנח ושוב לוקח טישו לנגב דמעה. "הלילות הכי קשים לי", הוא אומר, "בלילה הכול חוזר אליי. זה כאב שלא משחרר, ואתה יודע שגם בבוקר הוא לא יעזוב".

למה אתה הכי מתגעגע?
"לסיום יום העבודה, בערב. כשאני ושלי סגרנו כבר את המשרד והיינו הולכים למכוניות. אז הייתי מחבק אותה והיינו צועדים מחובקים".
צ'רלי בוזגלו בחר לא להתייחס לנטען. "בוחר לשמור על פרטיותנו", מסר.