בוריס עלה לישראל מנובוסיבירסק שברוסיה ב-1996, במסגרת "נעל"ה" (נוער עולה לפני הורים). אביו נפטר שלושה חודשים לפני שעלה, ואמו נשארה בסיביר ועלתה לארץ רק שנים אחרי כן. הוא למד שנתיים בפנימייה בפרדס-חנה והתגייס לצה"ל.

"היינו חמישה חברים שעלינו ביחד, ואחרי הפנימייה שכרנו דירה", הוא משחזר. "הראשון התגייס ל'חרוב', וכולנו הלכנו בעקבותיו. אני התגייסתי למחלקת החבלה".

את עולם הסמים הכיר בוריס לראשונה בשנתו האחרונה בצה"ל. ביחד עם ארבעת חבריו הוא התנסה בגראס, בטריפים ובאקסטזי בסופי השבוע, עד שיום אחד, כשנשארו לו רק ארבעה חודשים לסוף השירות, הציע לו חבר מהיחידה משהו קצת אחר.

"היינו שישה חיילים, עמדנו לצאת למבצע תפיסתו של ראש התנזים של שכם", הוא מספר. "ידענו שזה הולך להיות מבצע ארוך, אבל לא ידענו כמה ארוך. הנחנו דוקרנים על הכביש, שכבנו בצד וחיכינו. פתאום אחד החברים אמר לי: 'קח קצת הרואין, שלא תפחד ושלא תירדם'. אמרתי: 'יאללה, למה לא'. הרחתי את החומר והרגשתי טוב"

"לא הצלחתי להבין ממה אני נהנה, כאילו בא לי להקיא, אבל זה עשה לי טוב. משהו מוזר. זה נתן לי ים ביטחון והרגיע אותי. אחר כך הגיע ראש התנזים, ותפסנו אותו".

וזהו. מאז בוריס צרך הירואין פעם אחר פעם. ארבעת חבריו דווקא זנחו את הסם וחייהם עלו על מסלול סביר. עבודה, משפחה, ילדים - רק בוריס המשיך במסע אל עבר הגיהינום".

לא פחדת שיתפסו אותך, שישימו לב?
"כשאתה לוקח את זה, אתה לא פוחד מכלום. לא שאלו אותי אם אני לוקח סמים אף פעם, וגם אם היו שואלים, הייתי אומר בביטחון שלא. לא הרגשתי שאני לא שפוי, חשבתי שאני יכול הכל. רק פחדתי מהמשטרה כשהייתי נוסע ללוד לקנות את החומר".

בשלב מסוים הוא ניסה להתקבל ליחידה לאבטחת אישים. "הלכתי לראיון עבודה בקריה, ולא עברתי את אחד השלבים", הוא מספר. "יצאתי משם קצת מדוכא, ופגשתי מישהו מהחבר'ה שם. הוא אמר לי: 'עזוב, יש לנו פרויקט חדש של אבטחת בתי שרים ולשכות, בוא תנסה'. למחרת הגעתי למשרד של החברה, עברתי שאלון וראיון אישי, ויומיים לאחר מכן כבר הודיעו לי שהתקבלתי".

שנתיים וחצי עבד בוריס באבטחת בתיהם של בכירי הממשל בישראל. הוא גם איבטח את ביתו של סילבן שלום, שר החוץ דאז, את לשכתו של אהוד ברק, שר הביטחון דאז, את ביתו של שמעון פרס, יו"ר האופוזיציה דאז, וליווה את דליה איציק, יו"ר סיעת העבודה דאז, לאירועים שונים. "בדרך כלל לא היה לנו ממש קשר אישי עם האנשים שאיבטחנו, אבל היו מקרים יוצאי דופן, כמו למשל סוניה פרס, שנהגה מדי בוקר להוציא לנו שתייה ובורקסים".

"הייתי לא שפוי"
אבל בוריס כבר היה עמוק בתוך הסמים, וההשלכות הפיזיות לא איחרו לבוא. "אז התחילו לי קצת הקריזים, והייתי מתקשר למישהו שיביא לי חומר. אז התחילו גם השקרים. הייתי מתקשר למאבטח שאמור לבוא להחליף אותי ומבקש שיבוא קצת קודם, כי אני לא מרגיש טוב".

נראה לך הגיוני שאתה מאבטח את שרי ממשלת ישראל ומשתמש בהרואין?
"הייתי אז עוד בהכחשה. חשבתי שאני יכול להפסיק מתי שאני רוצה. הבנתי שיש לי בעיה רק הרבה אחרי זה".

ואף אחד לא שם לב? אתם לא עוברים בדיקות כשירות, בדיקות שתן, משהו?
"לא היו עושים לנו בדיקות, אבל בודקים את העירנות. היו קופצים מאחורינו, שמים לנו מטענים מדומים ועוד. פעם אחת פספסתי מטען ששמו מתחת לאופנוע ליד הבית של עומרי שרון, אז נתנו לי עונש והעבירו אותי ליוסף פריצקי (שר התשתיות דאז). אצל פריצקי כבר הייתי לא שפוי. הלכתי לקנות את החומר בלוד עם המדים עליי, עם האקדח, התעודה והכל. עד היום אני לא מבין איך נסעתי ככה, איזה טיפש הייתי, אבל פשוט לא חושבים על זה".

"שני שוטרים עצרו אותי, וכשהם שמעו מה אני עושה, הם צחקו עליי. לא האמינו. שיחררו אותי, עם האקדח והכל, כי זה נחשב לשימוש עצמי. אני זוכר שאיך שיצאתי מתחנת המשטרה, ישר הלכתי לקנות את החומר שבאתי לקנות, ורק אז נסעתי הביתה. לא יכולתי לחזור בלי כלום. בבוקר באו אליי מהחברה, לקחו לי את האקדח והתעודה, וזהו".

בוריס נכנס לתוכנית הגמילה של "אילנות", שמפעילה עמותת "בית אור אביבה", תוכנית בת שנה, שלאחריה חי הנגמל במשך חצי שנה בדירה, בתוך הקהילה, עם נגמלים נוספים.

אחרי כמעט שנה בתוכנית מצא בוריס עבודה בסופרמרקט ליד מקום מגוריו, ואחרי שראו שהוא התמיד בעבודתו במשך חודש, הוא עבר להתגורר בדירה עם עוד ארבעה נגמלים כמוהו. גם בדירה יש חוקים נוקשים, ויש לוח זמנים לא בדיוק גמיש.

"בעבודה הם חושבים שאני סטודנט, שלא יכול לעבוד משמרות צהריים, כי יש לי אז פגישה. גם יצאתי עם בחורה, ובגלל שאני צריך להיות בחצות בחזרה בדירה, אמרתי לה שאמא שלי אמרה לי לחזור".

היום נותרו לבוריס רק שלושה חודשים עד שיסיים את הגמילה ויחל את חייו, בגיל 29, ממש