האמן והפרופסור חיים מאור אינו אוהב להשתמש במילה דו-קיום. "זאת מילה בעייתית, שמעדיפים יותר לנפנף בה מאשר להשתמש בה", הוא אומר. זאת הסיבה שהוא מעדיף לעשות מאשר לדבר, וכך, החל מסוף החודש, ניתן יהיה לחזות בתערוכה משותפת, שלו ושל האמן והמורה לאמנות חאדר ושאח, פלשתינאי תושב רהט, שתוצג בגלריה העירונית בכפר סבא.

התערוכה ששמה "המשפחה, חיים מאור וחאדר ושאח בדיאלוג בין תרבויות", מציגה פורטרטים של שני האמנים ומשפחותיהם, שהגיעו משתי תרבויות שונות לחלוטין. מאור, שהוא בן לניצולי שואה, תושב מיתר, חוקר, ומרצה באוניברסיטת בן-גוריון, צייר את ושאח ובני משפחתו, ואילו חאדר, יליד עזה, בן למשפחת פליטים ונפגע טרור, צייר את מאור ומשפחתו מנקודת המבט שלו.

ושאח, שמעורה מאוד בחברה הישראלית, ויש לו הרבה חברים ישראלים, מוצא את עצמו לעתים קרוע בדילמות בלתי אפשריות. "מבצע 'עופרת יצוקה' היה אחד המצבים הכי קשים בחיי", הוא אומר.

איך אתה מגדיר את עצמך: פלשתינאי, בדואי או ישראלי?
"יש מורכבות במצב, שאותה אני מעביר לילדים שלי. אני קודם כל פלשתינאי ולא יכול להתכחש לזה, אבל אני גם בדואי וישראלי, שחי בחברה הישראלית".

אתה רוצה שהילדים שלך יתגייסו לצה"ל?
"לא. הבן הגדול שלי רצה להתגייס. הוא לא אוהב חמאסניקים, אבל אני ואשתי סירבנו לחתום ולאשר לו את הגיוס. אני לא מוכן שהילדים שלי ייקלעו למצבים שאני נקלעתי אליהם, ולדילמות קשות כל כך".

לא חשבת לעזוב את הארץ?
"היו לי הרבה הצעות ללכת מפה ולעסוק באמנות בחו"ל, אבל כאן זה החיים שלי. אני גם לא רוצה שהילדים שלי יחיו בנדודים כמו שאני חייתי. הם חיים כאן, מדברים עברית טובה ומכירים הרבה ישראלים, שאל חלקם הם מתייחסים כאל המשפחה שלהם, כי אין להם משפחה אחרת. את המשפחה בעזה הם לא יכולים לפגוש, וגם המשפחה של אשתי ברהט לא ממש בקשר איתנו ולא תומכת בנו".

קשרי משפחה
הקשר בין ושאח ומאור נוצר בפגישה מקרית לפני כמה שנים. מאור, שלא הכיר עד אז את עבודותיו של ושאח, הסתקרן ונסע לסטודיו שלו ברהט. "התרשמתי מחאדר כאמן", אומר מאור, "וגם ראיתי שיש לנו הרבה מן המשותף. כמוני, הוא מצייר פורטרטים של בני המשפחה שלו, וכמוני, הוא מצייר פורטרטים על עצים ולא רק על שמן, בד או נייר".

ההתרשמות החיובית הניעה את מאור, שמכהן גם כאוצר הגלריה של אוניברסיטת בן גוריון, להציג תערוכת יחיד של ושאח, שזכתה להדים חיוביים, וההיכרות בין השניים הולידה מפגשים חברתיים בין האמנים ובני משפחותיהם. מאור וושאח החלו לבקר זה אצל זה בחגים, בשבתות ובאירועים, עם הנשים ועם 11 ילדיו של ושאח וחמשת ילדיו של מאור.

"נוצר קליק לא רק ביני ובינו", אומר מאור, "אלא גם בין המשפחה שלי למשפחה שלו. במקביל לבילויים המשותפים צילמנו אחד את השני כדרך לתיעוד האירועים. בשלב מסוים עברנו גם לצייר אחד את השני, ואת בני המשפחות שלנו. השתמשנו ברוב המקרים בצילומים שצילמנו, וכל אחד ישב בסטודיו שלו וצייר. כשהתגבשה קבוצת עבודות, הזמנו אחד את השני להגיב ולחוות את דעתו".

בת של משפחת ושאח על קופסאות עץ. ציור של חיים מאור

אנחנו ואתם
הפרויקט המשותף של שני האמנים נמשך שלוש שנים והניב כ-200 יצירות. במהלך העבודה המשותפת נרקמו יחסי ידידות עמוקה בין ושאח ומאור ובני משפחותיהם, אשר גילו מסורת ואורח חיים אחר, ולמדו להכיר זה את זה.

"בזכות הפרויקט הכרתי משפחה יקרה והגעתי לרהט", אומר מאור, "ובעקבותיי הגיעו עוד חברים ובני משפחה ליישוב, וכך נוצרו קשרים בין עשרות יהודים לבדואים שהחלו לגלות עניין זה בזה. אין לי ספק שרבים מתושבי כפר סבא, למשל, לא היו ברהט או באום אל פחם בגלל חומות נסתרות של פחד, חשדנות, בוז, איבה ובעיקר אדישות.

העבודה המשותפת מהווה חלק מהתפישה של ושאח ומאור לגבי הצורך בשיתוף פעולה בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית. "משהו קצת התחרפן בחברה
הישראלית", אומר מאור. "כיום, כשקורים מקרים כמו בחורה אתיופית שלא מועלית לאוטובוס רק בגלל צבע עורה, אתה מבין שבחברה הישראלית יותר קל להגיד 'אני שונא אותך', מאשר 'אני אוהב אותך'. זה נראה תמוה כיום להגיד שאני אוהב מישהו. מתחילים אז לבדוק אם יש אג'נדה מאחורי זה".

ושאח, שמצליח להישאר אופטימי למרות חייו המורכבים, מאמין כי האמנות שלו היא הדרך הנכונה עבורו למחות על המצב הפוליטי. "בעבודות שלי אני עוסק הרבה במצב הפוליטי והחברתי באזור. באמנות אני עושה את המלחמה שלי במצב.

"התערוכה הזאת משקפת את ההסתכלות שלנו על האחר, שבנויה בדרך כלל מסטיגמות ומסטריאוטיפים. התערוכה באה להגיד שישנה דרך אחרת להסתכל על האחר, דרך עצמך. כשאתה לומד להכיר טוב יותר את האחר, אתה גם מכיר את עצמך טוב יותר. אתה מתפתח דרכו. הייתי שמח אם לא רק אמנים היו משתפים פעולה, א