באופן פרדוקסאלי דווקא המחלה שיחררה את הצלם אשר גיבל. מחלת הפרקינסון שלקה בה, היא שאיפשרה לו להתפנות מהצורך להתפרנס לטובת העיסוק באהבה האמיתית שלו: הצילום. וכך כיום, בגיל 61, הוא מציג לראשונה את עבודותיו בתערוכת יחיד במוזיאון בית התנ"ך בתל אביב.

התערוכה, שנקראת "נגטיב אופטימי", מועלית במסגרת חגיגות ה-100 לתל אביב, ומציגה תמונות של חיי היומיום משנות ה-70 וה-80 בתל אביב. זהו מסמך תיעודי יפהפה ואותנטי המשחזר את חיי השכונות התל אביביות של פעם.

גיבל, שהיה במשך שנים רבות בעל סטודיו פופולארי לצילום בכפר סבא והפעיל מעבדת צילום לצלמים מקצועיים בתל אביב, הגיע לתחום אחרי שנים של חיפוש עצמי. כנער הוא למד בתיכון כצנלסון בכפר סבא והיה ספורטאי מצטיין.

בצבא שירת כאלחוטן בחיל הקשר, ועם השחרור החל ללמוד הנדסת מכונות בטכניון. "בסוף השנה הראשונה הבנתי שזה לא מתאים לי ועזבתי את הלימודים", אומר גיבל.

במהלך השנים האלה החל גיבל לצלם בתור תחביב. הוא מצא את המצלמה הזנוחה שאחיו קיבל כמתנת בר מצווה והחל לצלם. "הראיתי את התמונות שצילמתי לחבר משכונת התקווה, אותו היכרתי במסעדה של הוריי. הוא התלהב, והוא הראשון שאמר לי שאני בעצם אמן, וכדאי שאמשיך לצלם.

"הוא נתן לי את הפוש להמשיך להתעסק בצילום. היו הרבה בנות במפעל הסריגה שרצו שאצלם אותן. התחום הזה התחיל לעניין אותי, וכל יום גמרתי שניים, שלושה פילמים. הפכתי לצלם אובססיבי. כשעבדתי במסעדה של הוריי, היו שולחים אותי לקנות עופות, והייתי יוצא עם מצלמה וחוזר אחרי כמה שעות עם עופות מבושלים מרוב חום, כי בדרך עצרתי לצלם".

האאוטסיידר
פרוץ מלחמת יום הכיפורים הפסיק זמנית את ההתלבטויות. גיבל גויס למלחמה ושירת באוגדה 440. עם סיום המלחמה הוא ניצל את מלגת הלימודים לה היה זכאי כחייל שהשתתף במלחמה, ללימודי צילום במכללת "הדסה" ירושלים.

"הייתי אאוטסיידר במכללה", הוא מספר. "התייחסו אליי בדואליות. אני הלכתי יותר לכיוון אמנותי, כשהדגש בלימודים היה על היבטים טכנולוגיים. צילמתי בלי כללים, הרבה פעמים פספסתי, וקטלו את העבודות שלי".

עם סיום הלימודים, גיבל עדיין לא היה משוכנע מה יעשה בחייו. הוא עבד במשך כמה שבועות במעבדת צילום, ואחרי כן עבד על טרקטורים. "צילום עוד לא היה בפוקוס שלי, עד שאמי הציעה שהיא תשכור חנות בכפר סבא שתהיה הסטודיו שלי לצילום".

החיים של גיבל עברו זעזוע בשנת 1996. כשהיה בן 49 הוא אובחן כחולה פרקינסון. המחלה החלה אצלו בכאבי גב. "הגב שלי היה נתפס, וזה נעשה יותר
ויותר גרוע. פעם אחת שכבתי במשך שלושה ימים על הרצפה במעבדה כי לא יכולתי לזוז".

גיבל חזר לעשות בדיקות, ואז התברר לו שחלה בפרקינסון. "המחלה שלי נגרמה כתוצאה מחשיפה לחומרים רעילים במעבדה. עבדתי כל השנים עם חומרים רעילים בקערות פתוחות ועם חומצות מאוד חזקות שחודרות למוח. לא ידעו אז על הנזקים שהחומרים האלה גורמים".

בשנת 2001 פרש גיבל מהעבודה. "הסטודיו נמצא על גבעה והדרך אליו הייתה לי ארוכה וקשה. הייתי הולך כמה מאות מטרים ומתעייף. הגעתי לשם כשכולי רועד ועייף. הגוף שלי היה במצוקה. בקיץ זה היה במיוחד זוועה. לפעמים הגעתי עד לסטודיו, ולא נכנסתי אליו כי הייתי מגיע כל כך עייף, עד שהייתי חוזר מיד הביתה. היו ימים אחרים, שבאמצע הדרך לסטודיו הרגשתי שאני לא מסוגל יותר, וחזרתי הביתה. התחלתי להגיע לסטודיו פחות ופחות".

כך הפכתי לקרש
כשנה אחרי גילוי המחלה, החליט גיבל על דעת עצמו להפסיק לקחת תרופות קונבנציונליות ולעבור לתרופות הומיאופאתיות. התוצאה הייתה אשפוז בן עשרה ימים בבית חולים. "אחרי חצי שנה שבה לא לקחתי את התרופות, הפכתי לקרש", הוא מספר.

למרות הקושי העצום שיש במחלת פרקינסון, גיבל לא מהסס להודות שהמחלה גם עשתה לו טוב. "אני עושה מה שאני רוצה כיום", אומר גיבל. "אני מצלם מה שאני רוצה, בלי שום מחויבות. אני שמח לצלם גם אם התמונות לא יגיעו לציבור הרחב. כיום אני מגיע יותר לביטוי עצמי".

התערוכה הראשונה
המחלה היא גם זאת שהביאה באופן עקיף לתערוכה הראשונה של גיבל. מאז שפרש מהעבודה, הוא מקדיש את זמנו לצילום, וגם לבניית ארכיון התמונות שלו. בעקבות העלאת התמונות שצילם לאינטרנט, הגיעה היוזמה לתערוכה שלו במוזיאון בית התנ"ך.

"לפני יותר משנה האוצרת לורי פשניצה ראתה את התמונות שלי באינטרנט והתלהבה. התמונות עוררו בה נוסטלגיה לילדות שלה בתל אביב, והיא זאת שדחפה את התערוכה וקבעה לנו פגישה בבית התנ"ך. בלעדיה לא הייתה תערוכה".

התמונות שנבחרו לתערוכה צולמו כולן בין השנים 1983 - 1975 בשכונות התקווה, עג'מי והארגזים. התמונות מצליחות לשקף את האווירה העממית וחיי היומיום של אנשי השכונות, כפי שחיו אז.

למה התערוכה נקראת "נגטיב אופ