מידי יום ראשון מגיע ציון אטאל בן 70 מכפר סבא, להתנדב בבית לוינשטיין. לדבריו, "הבית" הזה שינה את חייו ותפיסת עולמו ולכן הוא מקפיד להגיע ולתרום. לרגל חודש הקשיש הבין לאומי, פגש "ידיעות השרון" באטאל במסגרת אירועים שקיים בית החולים לגמלאי המקום ונתקל בסיפור אנושי מעורר השראה.

"אנחנו חיים שמונה נפשות בבית של עמידר עם ארבעה חדרים. ולמרות זאת כאן הכל מתגמד. אני נתקל באנשים שברגע אחד הגוף שלהם הפך משותק, לעיתים
אין סביבם איש שעשוי לעזור להם, לא משפחה ולא חברים והם צריכים להשתקם ולהתחיל לחיות מחדש", מספר אטאל.

כשהגיע לעבוד בבית לוינשטיין לפני שנים מונה אטאל לתפקיד "כוח עזר" במחלקה לשיקום נפגעי שדרה, בשנת 1988 זכה בפרס מנכ"ל ה"כללית" לעובד המצטיין, "יכלו לתפוס כל עובד פה ולתת לו את הפרס, אין בי שום דבר מיוחד". הוא אומר בצניעות. במשך הזמן, בעיקר בשל אופיו הייחודי, הפך לאיש הסוד של המטופלים ולחבר נאמן. צעירים ומבוגרים מכירים בו ככתובת לעזרה.

היום, שנתיים לאחר שיצא לפנסיה, מתנדב אטאל באותה המחלקה, "יום אחד עמדתי במחלקה ולפתע הבחנתי באיש גדול לבוש חליפה ואוחז מזוודה עומד מולי. אותו אדם פנה אלי ושאל אותי: 'אתה ציון? שמעתי שיש לך השפעה יוצאת דופן על המטופלים ואני חייב שתעזור לי. אבא שלי נמצא כאן על כיסא גלגלים מחובר לקטטר ולא מסכים להגיע לברית של הבן שלי. כולנו כבר ניסינו לשכנע אותו, אבל נראה לי שרק אתה יכול'. אמרתי לעצמי, מה כבר אני מסוגל לעשות ובכל זאת תפסתי את אבא שלו, הכנסתי אותו לחדר והתחלתי לצעוק עליו. אמרתי לו: 'מה אתה משוגע? איזה מין בן אדם אתה שלא מסכים להגיע לברית של הבן שלו?' הוא התעקש, התבייש ללכת עם הקטטר רק בסוף, בתום ויכוח ארוך, הסכים ללכת".

אטאל מספר שהוא שומר על קשר קרוב עם אנשים רבים שטופלו בבית לוינשטיין, "הם נתנו לי את הזכות לעזור להם ולעבור איתם את התהליך הקשה. אני מאמץ את הגישה של צ'ארלי צ'פלין, הופך את הטרגדיות שלהם להומור, מדבר איתם דוגרי, לא מתבייש לצעוק עליהם, זה מה שהם רוצים. אנשים אוהבים להתלונן על חייהם, על מה שהמדינה נותנת ולא נותנת להם. מה המדינה צריכה לתת לכם? אני מאמין שכל אדם צריך לעשות את המקסימום כדי לתת מעצמו, לעשות מעשים טובים. אני אוהב את החיים שלי, לא מעניין אותי כסף ולא שום דבר אחר ואני לא מיוחד, יש עוד המון אנשים כמוני".