אוקטובר 1956, במהלך מבצע קדש מצאו כוחות צה"ל בחצי האי סיני, תינוקת בדואית כבת שנה הצמודה לגופת אימה. סיפורה של התינוקת שהובאה לישראל וכונתה בשם "סיניה", זכה לפרסום רב וריגש רבים. מי שעקב במשך עשרות שנים אחר הגרסאות השונות של הסיפור, היה אהרן לברן (80), תת אלוף במיל', תושב כפר סבא, שהחליט כל השנים להקשיב מהצד ולשמור על שתיקה. זו הייתה שתיקה של סוד גדול שקיפל בתוכו את האמת האחת, שתא"ל במיל' לברן, אז קצין צעיר, הוא זה ששמע את קול בכיה של התינוקת, הוא זה שחילץ אותה מתחת לגלגלי המשאית, הוציא אותה מהמדבר, ובכך העניק לה למעשה חיים.

עוד ב-mynet:
היולדת מעזה: "לא יכולתי לאבד ילדה נוספת"
אם לילד עזתי הייתה סגורה בבית החולים
בואו להצטרף לעמוד "ידיעות השרון" בפייסבוק

בשנת 1956 כיהן לברן כממלא מקום מפקד מרחב אילת. באותה תקופה החלו לנשב רוחות מלחמה והצבא הישראלי נערך למלחמת סיני, הידועה גם כמבצע קדש. לברן שהיה אז קצין צעיר בדרגת סרן, קיבל פקודה לטהר את קטע הציר מכיוון ראס אל נקב, הסמוכה לאילת, לכיוון היישוב א-תמד, במטרה להגן על כוחות הצנחנים. בליווי כוחות ורכבים צבאיים יצא לברן אל המשימה, אולם לאחר כשני שליש מהדרך, הבחין במשאית ישראלית גדולה, עמוסה בציוד צה"לי ועליה דמויות מרוחקות. בדיעבד הסתבר כי הייתה זו משאית של כוחות הצבא הישראלי, שנתקעה בדרך ונשארה באזור.

"היה לי ברור שאותן דמויות הן חיילים מצריים שברחו ממשטרת ראס אל נקב וייתכן שגם כמה בדואים מקומיים", מספר לברן, "המשאית הייתה של חטיבת הצנחנים והושארה עם המון ציוד, כך שהחיילים המצריים והבדואים שהיו עליה ראו בכך שלל".

כחלק ממשימתו פתח לברן באש אל עבר המשאית, ואותן דמויות מרוחקות החלו לקפוץ מן המשאית ולהתפזר בשטח. עם סיום האירוע המשיך עם כוחותיו אל עבר א- תמד, חבר לכוחות הצנחנים ודיווח כי הציר טוהר. אולם בדרך חזרה לאילת הבחין כי משהו אינו כשורה. כשעבר לצד המשאית שמע לפתע קול תינוק בוקע מן הדממה. בתחילה חשב כי הוא מדמיין, אבל משהו לדבריו אמר לו לעצור.



"ראיתי דמויות שוכבות מתחת למשאית ושמעתי קול בכי של תינוק", הוא מספר השבוע, "הוצאתי את התינוק החוצה וגיליתי שזו תינוקת בערך בגיל שנה, לבושה בשמלה בדואית שהגיעה עד לקרסוליה. הבנתי שאני לא יכול להשאיר אותה בין המתים ובטח לא להותיר אותה טרף לתנים וכלבים.

"עשיתי את המעשה הנכון בלי לתת יותר מדי את הדעת עליו, זה היה אינסטינקט שגרם לי לחלץ אותה. לא יכולתי להשאיר אותה שם בין הגוויות. מי היה שומע אותה באמצע שום מקום?".

לברן הניח את התינוקת בידיו של שבוי מלחמה, שנתפס במהלך התקרית וישב בקומנדקר בזמן החילוץ. בתוך רגעים ספורים היא הפסיקה לבכות. לאחר שנים גילה לברן, כי אותו אדם היה דודה של סיניה, אשר שרד את האירוע.

"כשהגעתי לאילת העברתי את התינוקת לתאג"ד, תחנת האיסוף הגדודי באילת, שם ניקו אותה וטיפלו בה", משחזר לברן, "לאחר חצי שעה הודיעו לי שלילדה היה כדור בגוף, אולם למרות הכדור שבגופה, במהלך הנסיעה היא לא בכתה. אולי העובדה שהיא הונחה בחיקו של דודה מסבירה מדוע היא הפסיקה לבכות".



השתיקה
התינוקת, שכונתה סיניה, הועברה לישראל ולאחר סיום המלחמה היא נלקחה תחת חסותו של רופא ירושלמי בשם ד"ר אלברט בכר. כעבור כשנתיים קיבל עליה אפוטרופסות חבר הכנסת וראש מועצת באקה אל- ע'רביה, פארס חמדאן המנוח.

הילדה הקטנה הפכה לאישה ובשנת 1979 נישאה לד"ר סלימאן אלסאנע, רופא ילדים במקצועו, ועברה להתגורר ביישוב הבדואי לקיה בדרום הארץ. כיום סיניה הינה אישה בת 57, החיה תחת השם סנה אלסאנע, אם לארבעה ילדים וסבתא לשישה נכדים, בהם גם נכדה בשם סיניה.

לדבריה, רק בשנת 1985 גילתה את האמת. היא מספרת כי אותו כדור, שפגע בה, נמצא עד היום בגופה ומהווה זכר לאותו אירוע. "לפני 27 שנים מצאתי את המשפחה שלי בסיני", היא אומרת, "עד אז לא ידעתי מה קרה באמת. בהתחלה כשגדלתי בישראל, אמרו לי שהייתה מלחמה והחיילים הישראלים ראו ילדה בוכה ולקחו אותה. לא אמרו לי מה באמת קרה. רק כשנפגשתי עם משפחתי בסיני פגשתי בדודי שהיה נוכח באירוע וגיליתי את האמת".



במשך 56 שנים, בהן הופיעו גרסאות שונות בדבר סיפורה של סיניה שמר לברן על סודו. "בגלל המחשבה שאימה של סיניה נהרגה מאש כוחותינו לא יצאתי עם הסיפור והזדהיתי כמי שהציל אותה והביא אותה ארצה", מודה לברן, "הייתה לי הרגשה לא נעימה, כי באירוע הזה הרגנו את אמא שלה. הרגשתי שלא היה לי במה להתפאר".

במסגרת הכנת סרט בנושא נסגר סוף סוף המעגל ונערך מפגש מרגש ומיוחד בין סיניה ללברן. "רציתי מאוד לפגוש אותה", אומר לברן, "היא רצתה ואני רציתי ולכן
זה היה מרגש. המפגש היה עמום. זכרתי אותה כילדה בדואית בת שנה מכוסה מכף רג