ידיה הקטנות של אופק בלאו, מחזיקות בצינורית האינפוזיה המחוברת לגופה. היא שוכבת באינקובטור הצדדי ביותר בפגייה של בית החולים "מאיר" שבכפר סבא.

זהו החודש השלישי שלה בפגייה, בה החושך והשקט הם כמעט השליטים הבלעדיים, ובתוכם אפשר לזהות עוד 29 זוגות ידיים קטנות, הכמהות למגע, ומספר זהה של זוגות רגליים זעירות שמחכות ליום בו יוכלו לרוץ. תינוקות והורים שנאחזים בדממה בתקוות המתעוררות בליבם בכל יום מחדש.

עוד ב-mynet:
קבוצת תמיכה להורים לילדי הפגייה
בגיל 40: ארגנו פגישת מחזור עם הגננת המיתולוגית
בואו להצטרף לעמוד "ידיעות השרון" בפייסבוק

"המזל שלנו היה שהגענו לפגייה כאן", אומר בנחרצות האב, גיל (34). "לפני שאשתי ליאור (33) ילדה את אופק כשהיא רק בחודש החמישי של ההיריון, בכלל לא ידענו על קיומו של המקום הזה".

אופק הקטנה, השוקלת כיום, לאחר חודשיים וחצי, כבר 2.7 ק"ג, נולדה במשקל זעום של 770 גרם, נולדה כאחות צעירה לבנם הבכור של בני הזוג בן השנתיים וחצי, שעדיין לא יודע שהפך לאח. ההורים מספרים כי בעת שליאור הגיעה לשבוע 25 להיריונה היא החלה לסבול מסימני מצוקה והובהלה לבית החולים.

מאז מחלקים בני הזוג את חייהם בין הפגייה, לבין העבודה והבית בו הם מגדלים את בנם השני. "הטראומה הייתה כל כך מיידית, שלא היינו מוכנים עדיין לכלום", אומר בלאו. "רק שבוע קודם לכן עשינו סקירת מערכות בה הכול היה תקין.



"אופק נולדה כל כך קטנה שהיה לנו קשה לעכל זאת. לא היה לנו זמן לחפש באינטרנט מה שיטת הטיפול הכי טובה לפגים, או להחליט אם היא טובה לנו ולאופק. תחושת הבטן הייתה שהגענו למקום טוב, ורק מאוחר יותר כאשר התחלנו להיחשף לשיטה הייחודית בה פועלים כאן, הבנו עד כמה היא איכותית ורציונאלית".

שיטת הטיפול הייחודית בפגייה, שיטת ה-NIDCAP, דוגלת בטיפול תומך בפגייה הן לתינוקות והן להורים. רק בשבוע שעבר הפכה הפגייה לחמישית בעולם שזוכה להכרה של ארגון ה-NIDCAP העולמי. במסגרת זו גם הזוג בלאו נמצאים ליד אופק בכל טיפול ומחבקים אותה בזמן שהרופאים בודקים את מצבה. הם מתרגלים איתה את שיטת העור לעור, לפיה בכל יום ההורים פושטים את לבושם העליון ומצמידים את בתם לעורם, על מנת שתספוג את אהבתם וריחותיהם.

חוקי השיטה פשוטים ודוגלים במניעת כמה שיותר גירויים מהתינוק הפג. חוקרי השיטה סבורים כי חשיפת הפגים לגירויים עלולה לגרום לקשיים התפתחותיים של מוחו וגופו, הן בהווה והן בעתיד, ולהוביל להפרעות קשב וריכוז, בעיות התנהגות, קשיים בוויסות, קשיים מוטוריים ועוד. לכן, דוגלת השיטה בהתאמת הסביבה ואופייה למטופל הרך ולצרכיו של התינוק, שעדיין לא בשל להימצא בעולם.

"המקום הזה שונה מכל מה שהכרנו", אומרים ההורים. "רק פה אתה לומד לקחת את החיים יום-יום, שעה-שעה קדימה. אלו דברים שזר לא יבין אולי, וגם לנו היה קשה בהתחלה, אבל השהות פה מלמדת אותך לא לתכנן רחוק מדי.

"אני זוכר שבימים הראשונים היינו עוד מנסים לתכנן את הזמן, אבל מהר מאוד אתה מבין שהתוכניות שלך לא ייצאו לפועל, כי יש טיפול כזה או אחר שצריך לעשות. מהרגע הראשון עודדו את המגע שלנו באופק, להכניס את הידיים לאינקובטור ולגעת בה, רק כדי שתדע שיש כאן מישהו. זה מפחיד בהתחלה ולא יודעים איך לגעת ביצור כל כך קטנטנן, אבל הסבירו לנו לאט לאט. זה היה תהליך מדהים".

אחרי חודשיים וחצי, הם יכולים להתחיל לחייך. אופק אומנם עוד לא חזקה דיה לצאת מהאינקובטור, אך הסימנים חיוביים והם רק מחכים להגיע הביתה ולהציגה בפניה אחיה הבכור. "היא עדיין מתקשה באכילה, ולעתים נראה כאילו המצב לא משתפר, אבל אנחנו אופטימיים", אומר גיל. "אנחנו יודעים שזה יכול לקחת זמן. אני צוחק עם הרופאים וטוען שהיא פשוט משלימה שעות שינה, אבל זו הדרך שלי להתמודד עם המצב. אין לנו תכנונים לטווח ארוך, אלא רק לעבור את היום".