את קירות חדרה של אוראל פלומבה מכפר סבא מעטרים פוסטרים של להקת הפופ הבריטית האהובה עליה ואן דיירקשן, וכיאה לנערה מתבגרת בת 15, היא אוהבת לשמוע אותם שרים בדציבלים שאוזן מבוגרת כבר לא יכולה לסבול. מאותן סיבות, הפייסבוק הוא פלטפורמה מאוד חשובה עבורה, וכך גם האייפון, החברות מבית הספר, המסיבות, השיחות על הבנים ומעל הכול, אהבתה למוזיקה. אוראל מנגנת בכישרון נדיר בפסנתר, גיטרה, חלילית אירית ואפילו מתופפת על דרבוקה.

עוד ב-mynet:
האצן העיוור הגשים חלום והפך למורה לחינוך גופני
כולם בשביל אחת: הסטודנטים למדו שפת סימנים
בואו להצטרף לעמוד "ידיעות השרון" בפייסבוק

הימים האלה, ימי סוף החופש הגדול, מאוד מרגשים עבורה. לראשונה אחרי שנים בהן הגיעה אל בית הספר מדי יום בליווי סייעת צמודה, היא בחרה הפעם לוותר על הליווי ולצאת לתיכון "כצנלסון" בו תלמד, כנערה עצמאית לכל דבר. "החלטתי שאני הופכת להיות אוראל אחרת", היא אומרת בראיון ל-mynet. "אני רוצה ללמוד בדרך חדשה. להיות כמה שפחות תלויה באנשים אחרים".

כבר משחר ילדותה האמינה אוראל שהיא לא חריגה. היא אמנם נולדה עיוורת, אבל לא תיתן לייצר אף מחסום בינה לבין הקהילה. היא נולדה לפני 15 שנה בבית החולים "מאיר" בכפר סבא לאם סייעת בגן ילדים ואב שעובד בטקסטיל. "כשנולדתי, האחיות ראו שהעיניים שלי עצומות", היא מספרת. "אמא שלי ירדה למחלקת עיניים ושם עשו לי בדיקה. האחות נכנסה לחדר ולא דיברה, ואז בישרו לאמא שיש לי הפרעות בגלגל העין ובעצם לא אוכל לראות".

סבלת מהערות של ילדים?
"אני חסינה. כשילד בא וקורא לי 'עיוורת' אז טיפה לא נעים. כשהייתי קטנה הייתי נפגעת מזה, אבל היום אני בת 15 ואני ממש לא מתייחסת לזה. אני רואה את עצמי כחלק מהקהילה השווה. אני לא שונה".



מוותרת על הסיוע
שנת הלימודים טרם נפתחה, אבל אוראל הספיקה להיות בימים האחרונים מספר פעמים בתיכון "כצנלסון", בליווי מורה שיקומית, כדי ללמוד על מיקומים חשובים בבית הספר. "המורה השיקומית מכירה לי את המבנים הקריטיים בבית הספר, כמו למשל המיקום של כיתת המוזיקה ואולם הספורט, השירותים וכל הדברים הבסיסיים כמו כניסה ויציאה מבית הספר".

ההתרגשות לקראת התיכון בעיצומה. השנה החליטה פלומבה לא להיעזר בסייעת. "אני רוצה להתחיל להיות עצמאית, להתחיל את החיים הבוגרים, לא להיות תלויה באנשים, להיעזר במקל נחייה. עד גיל יחסית מאוחר לא השתמשתי במקל. הייתי הולכת רק עם ידיים, נותנת יד לאנשים והולכת איתם. זה מצב תלותי מדי, הייתי צריכה להתנייד ממקום למקום עם מישהו.

"עכשיו, כשאני נכנסת לתיכון, החלטתי עם המורה התומכת והסייעת שאני הופכת להיות אוראל אחרת. אני גם רוצה להתחיל ללמוד איך להסתדר לבד. עיוור, נכון שהוא לא רואה, והוא צריך עזרה, אבל עיוור הוא לא ילד קטן. הוא לא צריך להחזיק ידיים לאנשים, למרות שהידיים הם כמו העיניים שלי. בגלל שאין לי חוש ראייה, יתר החושים מחודדים יותר. אני מרגישה דרך הידיים הכול".

אוראל מבינה שעיוור צריך עזרה, אבל מבקשת מהציבור לא לראות בה מקרה חריג ולא לרחם עליה. "עיוור הוא לא מסכן ולא צריך להיות תלוי באנשים. עיוור יכול להיות עצמאי וביום מן הימים צריך לנהל חיים משל עצמו".



הדרך אל העצמאות מלווה בחששות וחרדות, אבל אוראל מבינה לדבריה שמכל משבר מתרוממים. "היה קטע שהלכתי עם המורה השיקומית שלי באוטובוס לתיכון 'כצנלסון' כדי לתרגל", היא מספרת. "עליתי לאוטובוס בפעם הראשונה בלי ההורים שלי, התיישבתי ולא סגרתי את המקל. נוסעת שירדה מהאוטובוס נתקלה בו וכמעט נפלה. התנצלתי מיד, אבל הרגשתי כל כך רע עם זה. החשש שלי שיקרו דברים כאלה שוב, אבל אני יודעת שיהיו עוד חבלי לידה. המורה השיקומית לימדה אותי שגם על זה מתגברים".

לאוראל יש יכולות מוזיקליות גבוהות ומגיל שנתיים היא התחילה לנגן. מאז שהייתה קטנה בלטה בבית הספר בזכות הקול הייחודי שלה. במסיבת הסיום של בית ספר היסודי היא קיבלה תפקיד סולו עם השיר "לתת" של בועז שרעבי, והצליחה לגרום לכל האנשים בקהל לדמוע. וגם בכיתה ט' שרה סולו על הבמה. היא הייתה במקהלת בית הספר "גורדון" ובחבורת הזמר בחטיבת "בר לב", וכעת נרשמה למגמת מוזיקה בתיכון "כצנלסון".

"אני אוהבת לשיר ולנגן", היא אומרת. "אני מנגנת בגיטרה ופסנתר מגיל שנתיים. סבא שלי קנה לי אורגנית ומאז התחלתי להזיז אצבעות ולנגן. לאט לאט לקחו אותי למורה לפסנתר שלימדה גם עיוורים, הלכתי אליה בקביעות וכך התפתחתי בנגינה על פסנתר".

בין שיר לשיר, אוראל מתחזקת חיי חברה תוססים. היא יוצאת למסיבות עם חברות, מעודכנת בפייסבוק וגם בודקת את העניינים עם בני המין השני. "כרגע אין לי חבר,

אבל יש דווקא מישהו שלמד איתי בחטיבה והוא מקסים. הבנות תיארו לי איך הוא נראה