כבר כמה חודשים שהן מתעוררות פעמיים בשבוע בשעה חמש וחצי בבוקר, נוסעות לנחל הירקון, עולות על סירת דרקון וחותרות. דבר אחד הביא אותן אל אותה סירה, סרטן השד.

עוד ב-mynet:
חד הורית נלחמת בסרטן נדיר: "מי יטפל בילדים שלי?"
חיילות הצילו תינוק שנשכח ברכב
בואו להצטרף לעמוד "ידיעות השרון" בפייסבוק

תשע נשים שהתגברו על המחלה, חלקן עדיין נאבקות בה, יושבות בסירה אחת, כחלק מקבוצת "חתירה לחיים", שהוקמה על ידי רותי זילבר מכפר סבא, חולת סרטן שניצחה את המחלה. אף אחת לא מדברת על הסרטן ולו רק לדקות בהן הן חותרות, דקות בהן חולמות הנשים איך זה להיות בריאות, מה זה להיות חזקות. בראיון ל-mynet ו"ידיעות השרון", הן חושפות, לראשונה, אחת בפני השנייה את סיפור המחלה, הגילוי, הטיפולים הקשים ואיך החתירה השיבה אותן לחיים.

זילבר, הקימה את הקבוצה לפני מספר חודשים לאחר שחתרה בעצמה בקבוצה דומה שהתפרקה, בעקבות פרישה של מספר נשים, מסיבות שונות הקשורות למחלה, ולחצים של חברת השכרת הסירות, "מרכז דניאל לחתירה" שלא לאפשר לחולות סרטן לשוט במים המזוהמים של הירקון, לחץ ששכך ואיפשר לקבוצה חדשה להיבנות.



"כדי להגדיל את סיכויי ההחלמה שלי הייתי צריכה לעשות ספורט", מספרת זילבר. "נתקלתי במודעה על קבוצה של חולות ומחלימות בסרטן השד, שמנסות להתגבש לקבוצת חותרות וחתרתי איתן תקופה. הן התפרקו ואני החלטתי לגבש קבוצה חדשה. קיבלתי אישור מ'מרכז דניאל לחתירה', פרסמתי מודעות וגיבשנו יחד קבוצה. אני מגיעה ממשפחה עם היסטוריה של מקרים רבים של סרטן השד. אמא שלי נפטרה בגיל 36 מסרטן השד וסבתא שלי נפטרה בגיל 50 מאותה מחלה.

"כל הזמן חייתי בידיעה שגם אני אחלה במחלה. הרופאים אמרו לי שהשאלה היא לא אם אני אחלה במחלה, אלא מתי. במשך שנים ניסיתי להדחיק את זה ולא הלכתי להיבדק. אבא שלי ובעלי דחקו בי להיבדק, שאלו אותי למה אני עושה את זה לעצמי, אבל אני הכרזתי שלי זה לא יקרה. הדחקתי, תפקדתי כמו רובוט כדי לא להרגיש. נקטתי בצורה מאוד לא הגיונית ורק כשראיתי והרגשתי שיש לי גוש בחזה, הלכתי להיבדק. לכירורג נכנסתי בפחד היסטרי ומאז הכל היסטוריה. גילו אצלי סרטן שד במצב קשה מאוד. עברתי כימותרפיה, כריתת שד והקרנות. היום, תודה לאל אני בריאה".



"גיליתי את הקבוצה דרך מודעה בעיתון, מיד אחרי ניתוח, שלאחריו סבלתי ממוגבלות קשה באחת מכתפיי", מספרת ירדנה שמר, שהצליחה לנצח את הסרטן. "חשבתי שזה יכול לעזור לי להרגיש טוב יותר. עברתי הקרנות וזה לא היה קל. היום אני מטופלת בכדורי מניעה, כדי להקטין את סיכויי החזרה של הסרטן".

"התגובה הראשונית שאנשים אומרים לי, כשהם שומעים על קבוצת החתירה, זה וואו", מספרת טלי מלקימן מכפר סבא, חברתה הטובה של זילבר, שלא חלתה במחלה אבל החליטה להצטרף לקבוצה מתוך הזדהות עם חברתה ואהבה לתחום. "חתירה זה לא ספורט שמקובל בארץ, בעיקר לא בסירות דרקון עם עוד תשע אנשים. כולן אומרות שהן רוצות להצטרף אבל, לא קל להתעורר בשעה כל כך מוקדמת בבוקר רק כדי לצאת ולחתור ולכן, חלק מהנשים מוותרות על ההצטרפות".

איך מתמודדים עם הקשיים?
פלורי: "אני קוראת לילד בשמו. לא אומרת המחלה, אלא סרטן. במהלך הטיפולים הפנו אותי לנשים צעירות ומפוחדות שחלו, כדי שאחזק אותן, כי מה שאני בדרך כלל מקרינה זה כוח. אף אחד לא הרגיש שגם אני זקוקה לתמיכה והיו לי רגעים קשים מאוד במהלך התקופה. אלו היו רגעים איומים שאת מרגישה כאילו את נופלת לתוך לבור שחור ואין אף אחד שמדמיין אפילו שאת יכולה להיות שם. בגלל זה עד היום מתייחסים אליי כאילו אני בריאה, כי זה תמיד מה שהקרנתי כלפי חוץ. המחלה מעוררת מערכת שלמה של מחשבות, כמו מה הם החיים? בשביל מה אנו חיים? מה זה כל ההישגים ואיפה הבפנים? לא תמיד יש לי תשובות".

יעל: "מה שהיה לי הכי קשה היו הפעמים שהייתי צריכה להזריק לעצמי זריקות בבטן, הנשירה של השיער ואיך שהוא נראה עכשיו כי הוא נשאר מאוד מדולל בגלל הטיפולים. זה אולי נשמע שיטחי אבל, זה קשה. אני זוכרת שהלכתי לבחור פאה יחד עם חברות ועשינו מזה חגיגה. שתי החברות שלי מדדו שם כל הפאות, בחנות ובאותו יום גילחתי את כל הראש. ההתעסקות בשיער מחזירה אותי תמיד לתקופת הקשה ולכן, אני מעדיפה להישאר קירחת. המחלה משנה את סדרי העדיפויות. קשה להסביר את זה למי שלא עברה את המחלה. אני לא חשבתי על מוות, אבל, יש בזה משהו שמשנה לך את כל החיים. יש את יעל מהמחלה ויעל עד המחלה".

לדברי מליקמן, בעקבות הפגישה עם הנשים והשיחות על ההתמודות עם הסרטן, היא החלה להיבדק ומקפידה יותר לשים לב לכל דבר חשוד, כדי שלא יהיה מאוחר
מדי אם תתגלה אצלה המחלה.

"בעקבות המפגש עם הנשים התחלתי לעשות בדיקות ממוגרפיה, שלא ביצעתי בעבר", היא מספרת. "אני מאוד מאמינה ברפואה סינית,