לפני כמה חודשים התייצב המשורר אלחי סלומון בשכונת נתיב האבות בישוב אלעזר בגוש עציון, שנהרסה בהוראת בג"ץ. "כשהדחפורים עלו על הבתים עמדתי שם והקראתי שירה", הוא אומר. "למה? כי אני מאמין שאמנות ותרבות יכולות לשנות מציאות פוליטית. כשאנחנו, כאמנים, מקריאים שירה או מציירים גרפיטי בשטח, יש לנו הרגשה שאנחנו עושים, יוצרים דעת קהל. זאת דרכי להשפיע. זה מה שנותן לי כוח למאבקים נוספים".

קשה, כמעט בלתי אפשרי, להגדיר את סלומון, שחי בין קצוות וניגודים. מצד אחד הוא אשכנזי למהדרין, נכדם של עולים שהגיעו מארצות הברית ומברית המועצות בשנות ה־40. ומצד אחר הוא מקפיד לעטות את הכובע המזרחי, משמש חבר בוועדת ביטון והיה ממובילי "מחאת השטרות", שדרשה ייצוג לאנשי רוח מזרחים על גבי שטרות כסף. מצד אחד הוא מגדיר את עצמו דוס, ומצד אחר ספר שיריו "קטיפא קומי" (הקיבוץ המאוחד), מתפזר בין גוש קטיף לשירה ארוטית.

גם העובדה ששירי המתנחלים שכתב פורסמו במדור הספרות בעיתון "הארץ" גורמת לו הנאה שגלומה בשידוך הקצוות: "אני סוס טרויאני", הוא אומר. "נכנס, פותח את בטן הסוס ומכה. כשבמה שמאלנית מאפשרת לימני להביע את עצמו זה ניגוד שמוביל לשיח".

דוס שכותב שירה ארוטית. איך זה משתלב?

"שירת אהבה", הוא מזדרז לתקן. "במקורות יש מודעות רבה לרבדים של הנאות החיים ויש לא מעט מודלים. המודל הגדול הוא כמובן שיר השירים, התשוקה היא לשם והרצון הוא לחפש גם בתוך האהבה את המקום הגדול והגבוה. חלק מהפוריטניות שאופפת אותנו מגיעה בהשפעת העולם הנוצרי, שתופס את המיניות כחטא. ביהדות זה לא כך, וכאן נמצאת הכתיבה שלי".

דיכוי והחמצה

סלומון (40), דוקטורנט ומרצה לספרות באוניברסיטה הפתוחה, נולד בחיפה. הוריו הגיעו למעלות־תרשיחא כשהיה בן שלוש, לאחר שחיו בימית כמה שבועות, כדי לתמוך במפונים ולחזק אותם. זיכרון הילדות הראשון שלו הוא משם, וגם הוא הפך לשיר. בתקופת ההתנתקות ופינוי עמונה סירב לשרת במילואים וישב בכלא הצבאי שבועיים וחצי. "אני גאה בזה מאוד", הוא אומר. "רציתי להראות לעצמי שעשיתי כל מה שאני יכול כדי לזעזע את המערכת".

אלחי סלומון. צילום: נחום סגל

הוא נשוי לרחל, בוגרת בצלאל, מרצה ואוצרת תערוכות ופסטיבלים, שמחזיקה באג'נדה פמיניסטית רדיקלית ומותחת ביקורת קשה על ההגמוניה האשכנזית בארץ. הם הורים לשלושה ילדים ואוהבים לחיות מתחת לסטראוטיפים, מעליהם וביניהם ולערער על מוסכמות.
סלומון פועל מתוך אמונה חזקה באמיתות התורה וגם מתוך תחושת שליחות שנובעת מסיפור אישי קשה. "נולדתי עם סרטן בכבד. אמרו לאמי שאמות ושלא תיקשר אליי. לכן קיבלתי את השם אלחי. עברתי טיפולי כימותרפיה ועד היום אני נושא את צלקות הניתוח. אני לא יודע להסביר, אבל זה השפיע עלי בכמיהה ובתשוקה להשתייך. מכאן הרצון לשנות ולהשפיע".

כחבר בוועדת הספרות של ועדת ביטון עבד במשך שנים עם המשורר ארז ביטון, ובו הוא רואה את אחד הטיטנים שקרעו את הים במאבק המזרחי. "אני לא שייך להגמוניה. אמנם אני גבר יהודי אשכנזי, אבל אני גם ימני ודתי ולכן אני מודר על ידי ההגמוניה. כילד אני זוכר את ההרגשה הזאת בגוף, היה ברור לי שאני מספר שתיים במדינה.

"היום הדברים השתנו. אנחנו חיים בתקופה מדהימה שקשה להאמין, אבל כשהיינו ילדים היו רק רשת ב', גלי צה"ל וערוץ 1. לא היה שם מקום לקול הימני ולעולם הערכים לאומי־ציוני־בית"רי־דתי. הילדים שלי חצי מזרחים, אבל לא רק בגלל זה קל לי יותר לדבר משם. אני הולך במעלות־תרשיחא ורואה את בני ה־60 וה־70, ואז מגיע למרוקו ופוגש תרבות מפוארת, גבוהה ומכובדת ומבין שהתרחש כאן שבר עמוק. השבר התרבותי מוליך בסופו של דבר לדיכוי כלכלי, רפואי ונפשי לדורי דורות. המטרה שלי היא תיקון. כל הדיבור על העוול והכאב הוא כדי ליצור חברה ישראלית מרובת קולות".

וזה מצליח?

"אנחנו משתפרים לאט, ובו־בזמן ההגמוניה נחלשת. המיעוט מכיר את ההגמוניה, אבל ההגמוניה אינה מכירה את המיעוט ונוצר מצב שהקבוצה החזקה היא גם הקבוצה שעיוורת להמון אוצרות של תרבות ומסורת, וכך היא נעשית חלשה וחסרת ידע. רק כשסיימנו ללמוד וחזרנו למעלות כמשפחה נפקחו לי העיניים והבנתי שגדלתי במרחב שהיה בו יחס מזלזל למזרחים. אלה אנשים טובים ואוהבי ישראל, אבל הם לא מודעים לעיוורון של עצמם ולא מסוגלים להבין את עומק הדיכוי, העוול וההחמצה".

ואיך חיים שני רדיקלים בבית אחד?

"בסך הכל אנחנו מסכימים ברוב הדברים, אנחנו באותו צד של המאבק, והילדים שלנו הם נושאי בשורת העירוב. אני נהנה להיתפס כרדיקל ולשחק את המשחק, אבל אחרי הרדיקליות ישנה התקווה והבשורה האחרונה. זה מה שרציתי להעביר בכתב העת שאני מקים".


מירי רגב מוזמנת

על סף יום הולדתו ה־40, ולצד ספר השירים הראשון, מוציא סלומון גם את "יהי, כתב עת פואטי פוליטי", שלדבריו, "ישנה את המפה התרבותית בישראל".

באמת חסר עוד כתב עת בישראל?

"רציתי להקים מרחב לספרות ומחשבה רדיקלית כמו שקיים בשמאל, אבל ימני. האמנות הפוליטית בארץ בירידה, וחבל. היכולת לדבר באופן תרבותי על הקונפליקטים שלנו היתה יכולה לשמש אלטרנטיבה לשיח הטוקבקיסטי האלים. המטרה הראשונית היתה ליצור כלי לוחמני ימני. הלכנו למקום רחב הרבה יותר — לתת דגש לקול העברי הלאומי בתרבות ובשירה כדי ליצור רב־תרבותיות אמיתית ולתת מקום לקולות שהודרו".

מי יכתוב שם?

"יש יצירות רבות שמגיעות מהמחוזות של השומרון ומפוני גוש קטיף. כתב העת רואה אור בעזרת בית אורי צבי גרינברג, שאנחנו חפצים ללכת בדרכו כי לא קמו לו ממשיכים לשירה היהודית הרדיקלית. יש ארבעה חברי מערכת — רחל אשתי, המשורר והמתרגם צור ארליך, המבקרת טלילה ציפר, בתו של בני ציפר, והמשורר והמוזיקאי יוסי סוויד. כתב העת יהיה דיגיטלי וגם מודפס. אנחנו רוצים לחנך את הדתיים הלאומיים, שחיים במציאות של אבנים, סלעים ובקבוקי תבערה ולא יודעים לצעוק ולבכות אמנותית.

"יש יצירה יהודית במחוזות האלה, ואני משתדל להצמיח את הפוטנציאל היצירתי שקיים בחיים המיוחדים האלה. לצד אלה תהיה שירת שמאל רדיקלי ושירה מזרחית ופמיניסטית דתית. אני מגלה משוררים מזרחים לא מוכרים ומתכוון לחפש גם בקהילה הרוסית במעלות. אלה מרחבים שאין להם קול או תקשורת וצריך לעבור מפה לאוזן ולהגיע ממש אל בתי האנשים. פניתי גם לאמנים חרדים שיכתבו".

כלומר כתב העת הוא בעצם כלי מאבק?

"את כתב העת אני תופס בעיקר כהרפתקה, לא ברור לי עד כמה הוא יהיה מגויס למאבקים ופתוח למגוון קולות ואיך נארגן את השיח. בכל אופן, האתר יהיה פתוח לכולם. אירוע ההשקה יתקיים ב־8 באפריל, יום לפני הבחירות. יגיעו ח"כים מימין ומשמאל. כבר אסור להם לעשות תעמולה בשעה זו, אבל הם יקראו שירה".

מירי רגב ברשימת המוזמנים?

"כן, ונקווה שהיא תגיע. היא צריכה לשים לב שיש כאן אלטרנטיבה, כי לדבר על גופים שצריכים להשתנות זה בסדר, אבל השאלה היא איפה אנחנו מקימים את האלטרנטיבה האמיתית הגדולה השלמה. אני מעריך אותה מאוד, היא הוסיפה הרבה תקציבים לפריפריה".

ויזמה את חוק הנאמנות בתרבות.

"כולם נבהלים ממנו, אבל החוק הזה בעצם מאפשר, במקרים נדירים של קווים אדומים מאוד, להדגיש שאת זה היא לא מממנת. אגב, אנחנו מתרגמים שירי מתנחלים לערבית כדי ליצור שיח. אנחנו מאמינים, כמו שאמר הרב פורמן, שההתנחלויות הן היד המושטת לשלום, אבל הממשלה והעולם כולו מתערב ומפלג בחומות ההפרדה".

כלומר הבעיה היא לא המתנחלים שיושבים על קרקע פלסטינית?

"ממש לא. מעלות יושבת על קרקע פלסטינית ערבית, גם תל אביב. בכיבוש הנאור, בחותמת הכשרות של 1948, גורשו מאות אלפי פליטים, ובכיבוש של 1967 לא נעקר שום כפר ערבי ולא גורש שום ערבי מביתו. נעשו עוולות מן הסתם, אבל אין מה להשוות לקיבוצים שיושבים על כפרים חרבים. לכן דווקא כאן יש הזדמנויות לדיאלוג, ואנחנו נהיה חלק חשוב ממנו, בלי להתפשר על האמת היהודית שלנו ועל הקשר לארץ. מדינה שחיים בה שני לאומים וקיים ביניהם חיבור, וכל אחד מהם מכיר בזהותו ולא מטשטש אותה".

אתה שייך לאליטה הימנית החדשה שכבר צברה הרבה כוח.

"ואשקר אם אגיד שאני לא חושש מזה. הכוח משכר, ואפשר לראות את זה בליכוד ובאחיזה החזקה שלו בשלטון. אני בהחלט חלק מהאליטה הזאת, אבל המטרה של כולנו היא ההתפרקות מהתגיות, השיתוף, החיבור וההקשבה".

עמונה

יֵשׁ עִנְיָן לִהְיוֹת
מַזוֹכִיסְט עַכְשָׁו
נִקְרָאִים כֻּלָּם לְהִתְיַסֵּר
לְהִקָּרַע בְּבִגְדֵיהֶם
לְהִשָּׂרֵט
לְהִסְתָּרֵק עַל הַבַּרְזֶל.
בְּכָל נַפְשְׁךָ.
 
יֵשׁ עִנְיָן
לִהְיוֹת
מְגוֹרַר
עַל הָאֲדָמָה הַזֹּאת
לָתֵת אֶת הַפֶּצַע
אֶת הַלֶּחִי
מְסִירַת הַנֶּפֶשׁ
עֵדוּת לָאַהֲבָה
סְטִיגְמָטַה
אֶל הַבָּשָׂר
 
שֶׁתֵּדַע
שֶׁיָּצָא לְךָ דָּם
בַּיָּמִים הָאֵלֶּה.
פֶּן יֹאמְרוּ הָעֲרֵלִים.
 
אֲנִי נִמְתָּח
אָחוֹר וְקֶדֶם
וְהַשּׁוֹטְרִים
עַל גּוּפָתִי
זֶה נִמְשָׁךְ
כָּאן זֶה יֵעָצֵר
שֵׁנִית
לֹא