זה שמונה שנים ד"ר שמוליק גור, רופא ילדים ומנהל מרכז בריאות הילד של שירותי בריאות כללית בכפר סבא, אחראי לעשרות רופאים מומחים ולצוות יועצים, המטפלים באלפי ילדים בשנה בעזרת ציוד רפואי מתקדם. את החודש האחרון עשה ד"ר גור (62) בבית חולים אזורי בעיר קיבוגה שבאוגנדה. הוא הגיע לשם במסגרת תוכנית הסיוע "רופאים ישראלים בקו המשווה", וטיפל במאות ילדים שרובם לקו במלריה.

ד"ר שמוליק גור באוגנדה. מצד אחד ניצחונות קטנים, מצד שני תסכול | צילום: פרטי

התוכנית פועלת כבר 14 שנה, שבמהלכן נשלחו עשרות רופאים ואחיות לאוגנדה, העניקו עזרה רפואית ליותר מ-12,000 אנשים, ובהם כ-5,000 ילדים, הדריכו צוותים רפואיים מקומיים בנושאי טיפול מונע והיגיינה, ופיתחו קליניקות באזורים מרוחקים נטולי תשתית רפואית. בכל משלחת שניים-שלושה רופאים, שמגיעים לתקופות של חודשיים עד חצי שנה. יש רופאים שכבר יצאו לכמה מחזורים.

"לפני שנה וחצי התקשר אליי אחד ממנהלי הפרויקט, ד"ר שי פינטוב, שגם הוא מומחה לרפואת ילדים", מספר ד"ר גור. "אנחנו מכירים כבר 30 שנה, עוד מתקופת ההתמחות המשותפת שלנו, ואני יודע שהוא משקיע את ליבו ונשמתו בפרויקט. הוא זרק לי כפפה, ואני עניתי לאתגר. לצערי, לא יכולתי להקדיש למשימה יותר מחמישה שבועות, בגלל תפקידי הניהולי. מרגע שהגעתי לכאן הבנתי שאני בעולם אחר, שעליי לשכוח את כל מה שאני מכיר בארץ.

"זה אתגר לעבוד בבית חולים שאין בו שום דבר. אין מכונת רנטגן לצילומי חזה (כי היא טרם אושרה לשימוש), אין מדי חום, אין בדיקות שתן, אפשר רק לעשות ספירת דם. אבל יש המון רצון, המון נתינה והמון ידע — שלנו ושל הצוות המקומי. כאן אנו מביאים לידי מיצוי את מה שהכשירו אותנו — להיות רופאים, לערוך בדיקות קליניות, לעשות סדרי עדיפויות נכונים, לתת טיפול תרופתי ולנסות לשחרר את הילדים הביתה בריאים יותר".

תת-תזונה

מחלקת הילדים ממוקמת באולם גדול, ובו מיטות ברזל מסורגות. הילדים מגיעים לטיפול עם הוריהם, שממתינים עד לסיום הבדיקות בישיבה על הרצפה (כי אין פינות ישיבה). "יש לנו 24 מיטות (בלי סדינים ושמיכות), ובימים מסוימים טיפלנו ב-50 ילדים עם אחות אחת בלבד. בכל יום יש הפסקת חשמל. אנו מתמודדים עם מציאות בלתי נתפסת, אבל זה מה יש, או נכון יותר, זה מה אין".

ד"ר גור בודק את הילדים בסטטוסקופ שלו, מדי פעם משתעשע איתם, מנסה להצחיק אותם. "זה לא בית חולים שניידר, זה לא דנה, זה לא ספרא, אבל בסופו של דבר במיטה יש ילד חולה שצריך טיפול ומעקב, ומעל הכול צריך את החום והאהבה של כולם. ואנחנו כאן כדי לתת את זה.

"מגיעים לכאן ילדים במצב רפואי קשה מאוד, אנו בודקים אותם ולפעמים אין לנו ברירה אלא להעביר אותם לבית חולים בעיר הבירה קמפאלה, במרחק 250 ק"מ".

מדי פעם הם נוסעים למרפאות מחוץ לעיר, ומטפלים שם בחולי סוכרת ובחולי לחץ דם (שתי מחלות שהחריפו באוגנדה בשנים האחרונות, בגלל הרגלי התזונה). אף שמדובר בארץ פורייה שאין בה מחסור במזון — ילדים רבים סובלים שם מתת-תזונה וממחסור בחלבונים (הם בקושי אוכלים בשר, לא אוכלים ביצים ולא שותים חלב). "אנחנו לא יכולים לשנות את מערכת הבריאות באוגנדה, אבל מנסים להנחיל ידע לצוותים הרפואיים שם, לתת להם חכה, שילמדו להשתמש בה גם לאחר שנעזוב".

הוא השאיר בארץ אישה, ארבעה ילדים, ארבעה נכדים וכלב. "אשתי הייתה איתי בסיור מקדים, כדי להקטין את ההלם. עברה את החוויה איתי יחד, מבינה היטב איפה אני נמצא, ומבינה טוב יותר את החשיבות של משלחת. זה אחרת לגמרי כשאתה יוצא לכאן עם גיבוי מהבית", הוא מדגיש.

צילום: פרטי

"למה אני פה? הכי קל להישאר באזור הנוחות שלנו, בתנאים הנהדרים של הרפואה בכפר סבא. אמנם, קל יותר לעשות צילום רנטגן מאשר להאזין לריאות, או לעשות אולטרה-סאונד מאשר למשש כבד, אבל כאן אתה מרגיש שאתה עושה את מה שלימדו אותך לעשות. כאן אתה עושה בדיקות גופניות, מפעיל שיקול קליני, מנסה להגיע לאבחנה נכונה, נותן טיפול ומקווה לטוב. אם הצלנו ילד אחד או שניים עשינו את שלנו".

חיים ומוות

ביום רביעי בלילה הוא שב לארץ כשהוא נוצר בזיכרונו שני רגעים מיוחדים: ב-19 בנובמבר התאשפזו שני ילדים בני 14, ושכבו מיטה ליד מיטה. הראשון הגיע מעורפל הכרה, הוזה, עם קשיות עורף וכיווצים — סימפטומים המעידים על דלקת קרום המוח. "אחרי התייעצות עם כמה רופאים ישראליים, ובהם ד"ר ענבל מרחום, רופאה בטיפול נמרץ בשיבא מרעננה שמנהלת את הפרויקט, החלטנו לשנות את הפרוטוקול והתאמנו לו טיפול ייחודי. אחרי כמה ימים הוא הלך הביתה".
הילד ששכב לידו היה חולה מלריה ואנמיה קשה, והרופאים נלחמו על חייו. לפני כמה ימים הוא נמצא טובע בהפרשותיו וכמעט נחנק. בגלל הפסקת חשמל לא יכולנו לתת לו חמצן והצמדנו אותו לבלון ידני. לא ניתן היה לעשות לו גם א-ק-ג, והזעקנו אמבולנס. בדרך לבית החולים בקמפאלה הוא נפטר. יש הרבה רגעים כאלה. מצד אחד ניצחונות קטנים, מצד שני תסכול. בחודש האחרון נפטרו במחלקה שלנו חמישה ילדים. אני זוכר את כולם".