"יצאנו להרפתקה בלשית", אומר ד"ר ניסים אבישר, מחבר הספר "ללמוד מהמזרח" בהוצאת מכון מופ"ת, ומבקש לאתר ילד שחרחר בן תשע, שצולם בשנת 1958 במעברת קפלן בכפר סבא, עם מורה-חיילת, שסייעה לו בהכנת שיעורי הבית. תמונת השניים, שמופיעה על כריכת הספר, צולמה על ידי מיכה ברעם לכתבה שפורסמה בשבועון "במחנה". את החיילת לא הייתה כל בעיה לאתר, מאחר ששמה המלא פורסם בכתבה. הילד נותר אלמוני, עד היום.

שרה גל השבוע על רקע הפוסטר | צילום: אסף פרידמן

"אני זוכר היטב את הרגעים שצילמתי את שניהם", מספר הצלם מיכה ברעם (89), חתן פרס ישראל בצילום, שבשנת 1957 התקבל לעבודה כצלם בביטאון צה"ל "במחנה", ונשלח למעברה, עם הכתבת רוחמה גלבלום. "היא זאת שהבחינה בסיטואציה, וקראה לי להיכנס לכיתה. נכנסתי וצילמתי בדיוק מה שהיה. לא ביימתי, לא מיקמתי אותם, לא שיניתי להם פוזיציה, וצילמתי אותם בסדרה ארוכה של תמונות, שכולן שמורות אצלי עד היום".

התמונה פורסמה בשער הביטאון במאי 1958. שנים רבות לאחר מכן, נבחר השער הזה לאחד מ-70 השערים הטובים של "במחנה", שחלקם היו אמורים לבטא את הקשר העמוק שבין הצבא לבין החברה שבה הוא פועל. "ואולם", אומר ברעם, "כשהתמונה, שהפכה לתמונה איקונית, הוצגה שנים רבות לאחר מכן במוזיאון תל אביב, מישהו דווקא אמר בצדק שהיא מייצגת את השסע החברתי בין הנערון השחרחר לעלמה הבלונדינית".

לומדים עברית במעברה

ואכן, סיפורה של העלמה הבלונדינית ההיא, שרה גל (81) מקיבוץ שפיים, מחזק את האמירה הזאת. היא ילידת קיבוץ שפיים, בת למייסדי הקיבוץ. באותה התקופה היא שירתה כמפקדת קורסים בבה"ד 12, ונשלחה למעברה עם עוד 13-12 קצינות, בהפוגה שבין שני קורסים. "זאת הייתה משימה ציונית — ללמד במעברה עברית, שירים וריקודים ישראליים. לא הייתה לנו הכשרה פורמלית, אך עברנו הדרכה שהכינה אותנו למשימה. אני באופן אישי כבר צברתי ניסיון בהדרכת עולים, במסגרת התנדבותי כתלמידה. עשיתי זאת במעברת כפר נחמן ברעננה, במעברת חרוצים, ובמעברת דיור לעולה בנתניה".

קבוצת המורות-החיילות הגיעה למעברה והשתכנה שם באחד המבנים. בכל בוקר הן לימדו את ילדי המעברה, במסגרת כיתתית, ולאחר שעות הלימודים בהוראה פרטנית. "היינו שם אולי שבוע וחצי, ואת הילד שבצילום הספקתי ללמד רק פעמיים, לכן אני לא זוכרת את שמו", נזכרת גל. "מיד לאחר פרסום הכתבה, 'המוכתר' של המעברה בא אלינו בכעס, אמר לנו לאסוף את החפצים ולעוף מהמעברה. בכתבה תיארו את המעברה ואיך נראו הילדים, והם כנראה נעלבו".

ממה בדיוק הם נפגעו?

"הכבוד המזרחי, כנראה, אני אומרת לך דוגרי".

"אני לא חושב שהם נפגעו מהתמונה או מהטקסט בכתבה", אומר ברעם, "אני חושב שהם נפגעו מעצם העובדה שהחיילות היו שם, ומי שהתלונן אולי ביטא התמרמרות שהייתה בקרב התושבים, על התנשאות לכאורה של הצבא, שרובו היה אשכנזי".

כוחה של תמונה

ספרו של אבישר, "ללמוד מהמזרח — מזרחיות, חינוך ותיקון עולם", מבקש לקדם שינוי במצב הנוכחי, שמתקיימים בו פערים ניכרים בין קבוצות עדתיות בישראל — בחינוך, בהשכלה הגבוהה, בשכר ובבריאות. "בימים אלה קיבלתי את הספר והתחלתי לקרוא אותו", אומרת שרה. "זה ספר הגות, על המאבק בין אשכנזים לספרדים, שלא נגמר, אלא רק תופח... הנושא הזה מעניין אותי, ויש לי הרבה מה לומר עליו".

הצילום שהפך לסמל של תקופה | צילום: מיכה ברעם

ניסים אבישר (49), פסיכולוג ואיש חינוך, מרבה לכתוב על נושאים חברתיים הנוגעים ליחסי הכוחות בין קבוצות באוכלוסייה. המחקר וכתיבת הספר נמשכו כחמש שנים. 

למה דווקא התמונה הזאת נבחרה לכריכת הספר?

אבישר: "כי היא מייצגת היטב את הספר, שגם עוסק בחינוך וגם בפערים הבין-עדתיים. זאת תמונה מורכבת מאוד: מצד אחד, היא מבטאת את ההתעמקות של הילד בלמידה; מצד שני, היה משהו בתמונה שגרם לאנשים במחנה לחשוב שהיא מבטאת סוג של התנשאות. מיוצגים בה פערים חברתיים שמעוררים תהיות. זאת כוחה של התמונה — בסימני השאלה שלה, ולא בסימני הקריאה. הכול בעיני המתבונן".

"כל מי שראה את התמונה התפעל משרה, והילד קצת נזנח", אומר מיכה ברעם, ומציין שלאחר שצילם אותה, הפכו שרה והוא לידידים קרובים. 40 שנה לאחר מכן, במאי 1998, הוא ערך תערוכת צילומים בגרמניה, ובחר בתצלום של שרה ושל הילד האלמוני כתמונת הפוסטר של התערוכה. "מיכה העניק לי פוסטר אחד במתנה", מספרת שרה. "מיסגרתי אותו ותליתי אותו בביתי, על הקיר שמול דלת הכניסה. וכך, כל יום אני רואה את הילד הזה כמה פעמים, בצאתי ובכניסתי".

איפה הילד?

בפוסט שפירסם ברשתות החברתיות, ביקש אבישר את עזרת הגולשים באיתור הילד. הוא מקווה שתלמידים לשעבר ממעברת כפר סבא יצליחו לזהות את התלמיד שבתמונה. "מרגע שבחרתי בתמונה רציתי לחפש את הילד, היה לי ברור שיש כאן משהו לא גמור, משהו שטרם סופר, שיש לו כוח סמלי... מעבר לסוגיות החברתיות, מעניין אותי לדעת לאן הוא התפתח, לאן הגיע, ואולי הוא בכלל לא בחיים. בצילום הוא מופיע כשהוא חובש כיפה. אולי הוא עדיין דתי ולא מחובר לרשתות החברתיות", אומר אבישר. "בשלב זה, הוא נטול שם, סיפורו לא ידוע, ואנו מבקשים להשלים את החסר". הפוסט כבר זכה לחשיפה בקרב 15 אלף גולשים, אך בינתיים אין כל קצה חוט. זהותו של הילד, שאמור להיות כיום כבן 70, נותרה עלומה.

"אני חושב שכדאי להשאיר אותו כאלמוני", אומר ברעם, "שיישאר כמי שמייצג תופעה".

רק השבוע נוצר קשר בין ניסים אבישר לבין שרה גל, לראשונה מאז שהיא נבחרה לככב על שער הספר.

כל השנים הללו לא היית סקרנית לדעת מה עלה בגורלו של הילד? לפגוש אותו שוב?

"שאלו אותי את השאלה הזאת כבר פעמים רבות. אם הוא יימצא, אשמח להיפגש, לראות אותו, להצטלם אתו. אתלה גם את התמונה החדשה על הקיר".