מדי בוקר פוגש עמית שטורך, במקום עבודתו כמאבטח בקניון בכפר סבא הירוקה, את צהלה משל, אחות טיפת חלב בקופת חולים בקניון, ואמו של חברו הטוב אביב משל, שאתו יצא לפני יותר מחצי שנה לטיול הגדול. אלא, שבעוד הוא חזר הביתה, חברו החליט להמשיך בטיול, ולפני שלושה חודשים נעלמו עקבותיו באי באלי באינדונזיה. אביב גלש באחד המפרצים שבאי, ונסחף עם הזרם לעבר הים הפתוח. אפילו משוט של הגלשן שלו לא אותר. והשבוע קיבל שטורך את הבשורה הקשה מאמו, על ההחלטה להפסיק את החיפושים ולהכריז על בנה אביב כמי שמקום קבורתו לא נודע.

עמית שטרוך (בתמונה הקטנה: עמית ואביב)| צילום: יאיר שגיא, באדיבות המשפחה

בני משפחתו, למרות תקוותם האיתנה שיימצא בחיים, אך מתוך רצון לכבד את פסיקת הרבנות הראשית ואת בנם, החלו השבוע לשבת עליו שבעה. לבית המשפחה הגיע גם חברו הטוב שטרוך, שאתו יצא לטיול שממנו לא שב. הוא היה האחרון שהתכתב אתו, זמן קצר לפני נעלם.

"אני מתגעגע אליו", אומר השבוע שטורך. "זה הלם, אני עדיין לא תופס את זה. בחודשים האחרונים כמעט לא ישנתי. ברגעים שנרדמתי חלמתי כבר כמה פעמים שאביב ואני מטיילים וצוחקים, ממש כמו שעשינו עד לא מזמן".

מסע משותף

עמית שטורך (25), תושב קדימה-צורן, הכיר את אביב משל במהלך שירותם הצבאי המשותף, על ספינת טילים של חיל הים. "שירתנו שם יחד יותר משנתיים. היינו בתפקידים שונים על הספינה. כשהייתי צריך עזרה, הוא עזר לי, כשהוא התקשה, אני עזרתי לו. בין המשמרות היינו יושבים יחד בחדר האוכל, מדברים וצוחקים. כשיצאנו לחופשה, היינו יוצאים יחד לבילויים עם עוד שני חברים מהצוות. הולכים לברים, לסרטים. כבר אז ידעתי שהוא מוכשר מאוד בכתיבה. הוא נהג לכתוב חמשיר לכל מי שהשתחרר משירותו בספינה. אחרי שהשתחררנו, המשכנו לשמור על קשר".

הרעיון לצאת לטיול יחד היה של עמית. "אביב שהה אז בארצות הברית, ותיכנן להמשיך לדרום אמריקה. הוא שמע אותי מדבר על טיול לפיליפינים, חקר, בדק והודיע לי: אני טס אתך. קיימנו כמה פגישות במסעדה, ותיכננו את מסלול הטיול יחד".

כבר בשלב התכנון הראשוני החליט עמית לנסוע רק לחודש וחצי, ורכש כרטיס חזרה לארץ ל-25 במאי. אביב החליט להאריך את הטיול, ורכש מראש כרטיס טיסה לאי באלי שבאינדונזיה. בזכות הדרכון האמריקאי שלו, כיליד ארצות הברית, הוא היה רשאי להיכנס לשם, ולקבל אישור שהייה ל-30 יום. אחרי באלי, הוא תיכנן להמשיך למזרח טימור, לסינגפור ולווייטנאם. אביב ועמית יצאו לדרך ב-9 באפריל, ביום הבחירות הקודמות לכנסת. הצביעו בבוקר וטסו בערב.

בחודש וחצי שבהם טיילו השניים יחד בפיליפינים הם נהנו מאוד. "רק כשטיילנו בטראסות האורז שבצפון הפיליפינים, הליכה של 20 קילומטר ביומיים, רק אז היה קצת קשה", מעיד עמית. הם דבקו בתוכנית, למעט אתר אחד שוויתרו עליו, אחרי שבני זוג ישראלים שפגשו בדרך המליצו להם לוותר עליו, מכיוון שלא היה שווה את המאמץ. כדי לחסוך בהוצאות הם מצאו מקומות לינה זולים (16 שקלים לאדם ללילה, בחדרים עם עוד שותפים), ובימים הראשונים אכלו רק ברחוב, עד שאביב לקה בבטנו, ומאז החליטו לאכול רק במסעדות.

"אדם שמח"

ב-12 באפריל עידכן עמית את תמונת הפרופיל שלו, בתמונה מהאזור העתיק של מנילה, כשהוא נוסע במין ריקשה מקומית. את התמונה הזאת צילם אביב. "אני דיברתי עם הפיליפינים שהסיעו אותנו, ואביב אמר: 'זה רגע שכדאי לצלם'. שעה לאחר שהעליתי את התמונה הוא פירסם תגובה: 'מה עם קרדיט לצלם?'". זאת אחת משתי התמונות היחידות מהטיול שמופיעות בעמוד הפייסבוק של עמית, והתגובה של אביב היא הכתובה אחרונה בעמוד.

למעשה, כל התמונות מהטיול צולמו בידי אביב או בידי אנשים שפגשו בדרך. "כל התמונות שאני צילמתי טבעו בים עם הטלפון הסלולרי שלי, שנשמט מכיס בגד הים שלי ונפל למים, במהלך אחת המסיבות שהשתתפנו בהן באי בורקאי. בטלפון החלופי שרכשתי לא ניתן היה לצלם תמונות סבירות".

איך היו היחסים ביניכם במהלך הטיול?

"בסך הכול הסתדרנו היטב, הרי הכרנו זה את זה מצוין. היו לנו כל מיני ויכוחים סתמיים, היו כמה מוזיאונים שהוא התעקש שצריך לראות, ואני זרמתי אתו. אביב היה דעתן גדול. אם הוא נסגר על משהו, לא ניתן היה להסיט אותו".

לדברי עמית, אביב היה בן-אדם שמח מאוד. "אף פעם לא ראיתי אותו בדאון. הוא תמיד אהב לצחוק. גם כשנסענו באוטובוס והוא צפה בקטע מצחיק בפייסבוק, הוא התחיל לצחוק בקולי קולות, כשהוא מתעלם מהסביבה. אם משהו מצחיק אותו, הוא צוחק. "בשונה ממני, הוא הרבה לגלוש בפייסבוק, לא עזב את הטלפון. הוא גם אהב מאוד לכתוב, ולקח אתו לטיול את הלפטופ שלו". 

ב-24 במאי, בעודם במאול-באול, ב"בית של ליסה", פיליפינית שמרבה לארח ישראלים, נפרדו דרכיהם. עמית חזר לבירה מנילה, ומשם טס לארץ. אביב המשיך ליעד נוסף, ואחר כך חזר למנילה, ומשם טס לבאלי שבאינדונזיה. זאת הייתה הפעם האחרונה שהם התראו.

מאז, ובמשך כשלושה שבועות הם המשיכו להתכתב בווטסאפ. "הוא סיפר לי כמה שהוא נהנה לבלות שם בברים. יום אחד סיפר שבאחד הברים ראה מישהו דומה לי, שכל כך השתכר עד שהחליק מהשולחן. אביב היה בטוח שזה אני... בהמשך סיפר לי שהתחיל לכתוב, ואיך ישב במסעדה במשך שלוש וחצי שעות וכתב".

השיחה האחרונה

על כישרון הכתיבה של אביב ניתן היה ללמוד מהפוסטים שהעלה במהלך הטיול לעמוד הפייסבוק שלו, וליוו את התצלומים המרהיבים שצילם ואת החוויות שעבר. אביב כתב לעמית גם על הגלישות בבאלי. "במהלך הטיול הוא נדבק בחיידק הגלישה", מספר עמית. "אמנם, הוא לא היה חסר ניסיון בגלישה. אבל זה לא היה ניסיון רציני. שנינו גלשנו בתקופת השירות הצבאי. ככל הנראה, הבעיה לא הייתה חוסר ניסיון בגלישה, אלא העובדה שלא הכיר את הזרמים במפרץ שבו גלש".

ב-17 ביוני, בשעה 7:39 בבוקר (12:39 לפי שעון באלי), הם התכתבו בווטסאפ בפעם האחרונה. עמית היה בדרכו לקורס לחידוש רשיון נשק, לקראת שובו לעבודה כמאבטח בקניון כפר סבא הירוקה. "דיברנו על כל מיני שטויות, ואביב סיפר לי שהוא הולך לגלוש. אחר כך דיברנו על המאבק שמתנהל באינדונזיה בבעיית הסמים, וצחקנו על זה. מכיוון שהקורס עמד להתחיל בשעה שמונה, נאלצנו לקצר והתנתקנו". זאת הייתה ככל הנראה התכתבות האחרונה שאביב ניהל, לפני שהקשר עמו ניתק.  

בשעה אחת וחצי בצהריים הוא הגיע למפרץ מאשרוּם-ביי, שכר גלשן ויצא לגלוש בים. הדיווח האחרון נמסר משתי צעירות אוסטרליות, שסיפרו כי בשעה שתיים וחצי הבחינו בו במרחק 400 מטר מהחוף, זיהו שהוא במצב מצוקה והזעיקו עזרה. מאז אף אחד לא ראה אותו עוד.

"הייתי באמצע הקורס כשפורסמה ידיעה על ישראלי שנעלם בבאלי. החברים שלי מהקורס אמרו לי: 'יש לך שם חבר, שאל אותו מה קורה'. לא ייחסתי לכך חשיבות, ואמרתי שאבדוק מאוחר יותר. בדרך חזרה הביתה ברכבת, ראיתי באינטרנט את התמונה של אביב בפוסט שפירסמה אחותו סיון. פתאום קלטתי, שהישראלי שהקשר אתו אבד זה החבר שלי. עזבתי הכול ונסעתי אל המשפחה שלו".

מופיע בחלומות

עמית שומר על קשר קרוב עם משפחת משל. "גם אימא שלי הייתה בקשר עם אימא של אביב. הן היו בקשר עוד מהתקופה שטיילנו יחד בפיליפינים. ניסינו לחזק את המשפחה. עשיתי כל שיכולתי כדי לסייע בחיפושים אחריו. שיתפתי פוסטים, כולל עם ידידה שלי בארגון בין-לאומי לחילופי תלמידים, שיצרה קשר עם אנשים בבאלי, וביקשה מהם לחלק פלאיירים עם התמונה של אביב. גייסתי לעזרה גם את החברים מהסטי"ל. כל הזמן קיוויתי שאביב הצליח לשרוד. הרי לא מצאו כלום. הייתי אופטימי.

"אביב היה חבר קרוב שלי, וקשה לי לתאר את תחושה האובדן, את החלל שנוצר. אני עדיין לא מצליח לעכל. זה חבר, שבן רגע אין לך אותו עוד. אני מחסיר המון שעות שינה. יש לי המון מחשבות. המון חלומות".

אתה חולם עליו לפעמים?

"חלמתי על הטיול כמה פעמים, ובחלום הוא תמיד היה אתי. פעם חלמתי על המסע בטראסות האורז, שהיה קשה במיוחד. אגב, אביב מעד שם על אחת המדרגות ונפל לתוך טראסה, רק התלכלך קצת ואיבד את נרתיק המשקפיים".

במוצאי שבת שלחה צהלה, אימא של אביב, הודעה לעמית, ובה בישרה לו את מה שקיווה לא לשמוע. "התהפכה לי הבטן. לא כך רציתי לסיים את המסע הזה".

 ירדן ובנו אביב. "היינו חברים טובים" | צילום: באדיבות המשפחה

"לא תהיה לנו אפילו מצבה"

ביום שלישי בבוקר החלו בני המשפחה לשבת שבעה. "אביב הוכרז כמי שמקום קבורתו לא נודע, ביוזמת המומחה לחילוץ, חיליק מגנוס, לאחר התייעצות אתנו", מספר השבוע האב ירדן. "הוא הסביר לנו שכבר נעשה הכול כדי למצוא את אביב, ומניסיונו זה הצעד הטוב ביותר לבריאות הנפשית של בני המשפחה".

מגנוס פנה לרב הראשי דוד לאו. דיינים מטעמו חקרו ובדקו, ולפני כשבוע קיבלו בני המשפחה במכתב את הפסיקה של הרב. "הוסבר לנו שהפסיקה הזאת הפיכה, אם יום אחד אביב יופיע בפתח הדלת. לולא זה לא היינו מסכימים. אבל אנו יודעים, שהסיכוי שהוא יגיע הוא בבחינת נס. אנו מבינים שכל המקצוענים כבר מיצו את כל אפשרויות החיפוש, ושנגמרו להם הרעיונות, אבל אנו ממשיכים לקוות. קשה לנו עם ההחלטה, אך אנו מבינים שזאת נקודת מפנה, ושממנה צריך לנתב את האנרגיות שלנו לעשייה חיובית, תוך כדי חזרה לשגרה. לעשות את המיטב לעילוי נשמתו של אביב ולהנצחתו. אנו מתכננים להוציא לאור סיפור שכתב בכיתה י', על ממלכת הדברים שהלכו לאיבוד. כיום זה מתאים כל כך למצבו".  

מיד לאחר השבעה, יחזרו בני המשפחה לשגרה. האחות סיון כקצינת הדרכה בצה"ל, נעה כתלמידה וכרכזת שכבה בנוער העובד, האב ירדן כמנהל מכירות בחברה לציוד רפואי ("תפקיד תובעני, הסחת הדעת הטובה ביותר מהאובדן"), והאם צהלה, כאחות טיפת חלב במרפאת הכללית בקניון כפר סבא הירוקה. "העזרה למשפחות ולילדים, הנתינה והאהבה עוזרים לה להתמודד", מסר ירדן. בכל בוקר בכניסה לקניון היא פוגשת את עמית שטרוך.

איך תזכרו את אביב?

"בעל חוש הומור מיוחד, תמיד אהב להצחיק, יצירתי מאוד, בעל לב ענק. בסטי"ל הוא שימש כצוות הווי, אירגן אירועים ומסיבות, כתב את הברכות למשתחררים.

"היינו חברים. הוא תמיד אהב לשתף אותי ברעיונות שלו, לנסות אותם עליי. הוא חסר לי מאוד".

ביום שני הבא הם אמורים לקום מהשבעה, אבל אין להם קבר לעלות אליו. על פי ההלכה הם יכולים להקים מצבה, אבל בשלב זה אינם מתכוונים לעשות זאת. "אני לא יכול להקים מצבה, כשאני יודע שהוא לא שם. בשונה ממשפחת גולדין, למשל, שלפחות יודעים איפה הבן שלהם נמצא... אולי בהמשך, אם נרגיש שזה יקל עלינו, נעשה זאת. ואולי הוא בכל זאת יפתיע ויופיע בדלת...".