חודשיים לאחר שעלתה ההצגה "מה אתם רוצים מהילד?" מספרת השחקנית הראשית, מיכל איידוקובסקי, על שנים שבהן התמודדה עם שני ילדים עם הפרעות קשות של קשב וריכוז, ועם מערכת חינוך שלא ידעה תמיד להכיל את המצב והותירה צלקות רבות אצל הילדים. ההצגה, שמעלה בימים אלה תיאטרון כפר סבא, על פי מחזה של ליסה לומר, ובבימוי ועיצוב רועי הורוביץ, מספרת על התמודדות של הורים לילדים עם בעיות קשב וריכוז. בעוד בחיים האמיתיים התנגדה מיכל לתת לילדיה ריטלין כהמלצת הרופאים, ובחרה בפתרונות אלטרנטיביים, בהצגה היא משחקת בתפקיד ראשי אימא שמעודדת הורים במצבה לתת לילדיהם ריטלין ולא לחשוש מהתופעות.

מיכל איידקובסקי. "הפתרון הוא רק באהבה ובעבודה קשה" | צילום: אלי דסה

לפרוץ מסגרות

לפני 28 שנים התבשרו מיכל ובעלה כי שני ילדיהם בני הארבע, גל ויותם, מאובחנים בהיפר-אקטיביות, ויש לתת להם כדורי ריטלין מעתה והלאה. כשהגיעו לבית הספר אובחנו גם עם בעיות קשב וריכוז. ההורים החליטו לא לוותר, ויחד יצאו למסע לחפוש אלטרנטיבות, שיאפשרו לילדיהם להתפתח ולכבוש פסגות מחוץ לספסל הלימודים. מיכל בחרה לא לתת לילדיה תרופות, ובזכות עבודה קשה ואמונה אין-סופית הצליחה להביאם לכדי מצוינות יוצאת דופן. "אין פתרונות קסם, לא במערכת החינוך ולא בכדורים. הכול באהבה ובעבודה קשה", היא אומרת.

כיום, כשהם בני 32, נמצאים בניה בעיצומה של דרך אקדמית, ועובדים כמורים במערכת החינוך. גל כמורה לספורט, ויותם כמורה לחינוך מיוחד בבית הספר כדורי בצפון. "היום הם נהנים מאוד מלמידה. הם רכשו לעצמם כלים איך ללמוד בצורה שמתאימה להם", מספרת מיכל. "הקשיים שאִתָם התמודדו מאפשרים להם להביט לתלמידיהם בגובה העיניים". 

בהצגה מרגישה מיכל סגירת מעגל. לדבריה, "הייחוד בהצגה הוא שהיא באמת נוגעת בקהל, כי כל אחד פוגש בה את עצמו, גם כילד וגם כמבוגר. התגובות שקיבלנו מרגשות מאוד. היו אנשים בקהל שהגיעו למצבי בכי בגלל הזדהות גדולה".

מיכל, בת 55, קשורה לעולם המשחק עוד מימיה כנערה בתיכון תלמה ילין. זאת היא השנה ה-11 שבה היא משתתפת באנסמבל תיאטרון כפר סבא, שאליו היא קשורה בכל לִבָּה. ההצגה הנוכחית היא בעלת משמעות ייחודית בעבורה. "אני מרגישה הזדהות גדולה מאוד עם האם בהצגה, שאין משהו שהיא לא ניסתה. גם אני עברתי עם הילדים שלי את התהליך הזה. לא נתתי להם ריטלין, אבל מצאנו מקומות אחרים שהם יכלו להצטיין בהם, וכך הפער ותחושת התסכול שהם חוו בבית הספר הצטמצמו. כשאתה ילד לקוי למידה, התסכול גדול. האינטיליגנציה תקינה, אבל אתה לא מבין למה הילד שלידך קולט ואתה לא".

הרגשת שהמערכת תומכת בך?

"היום זה לא מה שהיה אז. הכול היה אז בחיתולים מבחינת המערכת. פגשנו המון אנשים שהיו לנו מגדלור, אבל היו גם המון אנשים שלא ידעו להכיל את זה בכלל. מה שהכי חשוב זה משפחה אוהבת ותומכת, שמאמינה ונותנת את כל המרחב הטיפולי והנפשי".

את זוכרת נקודות משבר לאורך הדרך?

"הרבה פעמים שמעתי 'מה יהיה אִתָם? מה ייצא מהם?'. אני זוכרת לילות בלי שינה מרוב דאגה. הרבה פעמים הייתי צריכה עזרה מיועצת בית ספר ולא קיבלתי, לא כתף ולא עצה טובה, כי באמת לא היה לה לתת. היום, בזכות המודעות הגבוהה, יש הרבה פתרונות וחלופות חינוכיות. יש מבחר גדול של בתי ספר, שבהם ילד יכול להתפתח בצורה יפה. אפשר ללמוד בדרכים רבות, לא חייבים על כיסא מול הלוח".

מתי הרגשתם את הניצחון הראשון?

"היו כמה ניצחונות. גל, למשל, זכה במקום ראשון בתחרות ארצית של לחימה משולבת, בכיתה ד'. זה היה מפנה בשבילו. כל מיני צמתים שבהם הם זכו להכרה לא על הלימודים, אלא על הישגים אחרים".

מיכל מנדבת טיפ להורים הניצבים במצב דומה: "להנגיש לילדים כמה שיותר תחומים שיוכלו להתנסות בהם, ולראות מה מתאים להם. החוויה של הצלחה היא מקפצה להצלחה הבאה. הורים בדרך כלל שמים דגש על הלימודים ועל הציונים, ובכך עושים עוול לילדים. צריך לפרוץ את המסגרת המקובלת כדי שהילד יוכל להצטיין. כל אחד מוכשר במשהו".

זיכרונות קשים

ילדיה צפו בהצגה והתרגשו. "פגשתי בה את עצמי לא מעט פעמים", מספר יותם. "היה מדהים לראות את ההורים האומללים בהצגה, שמחפשים בתוך כל הכאוס מה הכי טוב לילד שלהם, ובד בבד גם מה הכי טוב לעצמם. כתלמיד, מערכת החינוך לא ידעה איך להכיל אותי, עם הקשיים שלי. היו לצערי הרב לא מעט התבטאויות לא הולמות ומעליבות מאוד מאנשים שהם אנשי מקצוע, שקבעו נחרצות מראש שיכול להיות שיש לי מגבלות שכלית. יועצת אמרה שיכול להיות שלא ייצא ממני כלום. היו מורים שתמכו, אבל בסוף אתה זוכר את ההשפלות.

"במעבר בין החטיבה לתיכון הייתה חסרה לי נקודה בתעודה. חיפשנו מסגרות אחרות והגענו לאחד התיכונים המקצועיים בעיר. נכנסתי עם אימא שלי וביקשו ממני לצאת לכמה רגעים. אני שומע מבחוץ חילופי דברים, ואז יוצאת המנהלת עם התעודה שלי, מצביעה עליי ואומרת 'זה יותם? הוא לא נכנס לפה', וזורקת את התעודה. בתור ילד בן 14 זה יכול להרוג נפשות".

יותם מספר על הבית שהיה לו מקלט: "לשמחתי בורכתי בבית שהוא הרוח במפרשים שלי. אני מורה של אוטיסטים בתפקוד נמוך, והמטרה שלשמה בחרתי לעבוד אִתָם היא להאיר את הקצה של מערכת החינוך".

איזה טיפ היית נותן לילד שמתמודד היום עם בעיות קשב וריכוז, בתוך המערכת?

"קודם כול ללמוד להכיר ולקבל את הקשיים שלו, ולמצוא תחום שטוב לו בו. דרך הקראטה שליווה אותי לאורך החיים, קיבלתי הרבה כוחות לגלות את עצמי ולפרוק את התסכולים שלי".

סיגל קוצ'מן, יו"ר הנהגת ההורים בכפר סבא, שבנה בן ה-15 מתמודד עם בעיות קשב וריכוז, הגיעה עם בנה לצפות בהצגה. "זאת פעם ראשונה שאני רואה הצגה בנושא הזה שמתייחסת למשפחה. איך בני המשפחה מתמודדים, מה קורה בתוך הבית. כל הצוותים במערכת החינוך צריכים לראות את ההצגה הזאת, ולו משום שהיא מסבירה לצוותים מה המשפחה באמת עוברת. הפרעת קשב וריכוז לא נגמרת בבית ספר. אנחנו כמשפחה ממשיכים עם הקשיים האלה אחר הצהריים, בסופי שבוע, בערב.

"ההצגה מאוד לא פשוטה, כי היא מציבה מולנו מראה חדה, בלי לעדן את הדברים".