"היית ילדת הכפר, ילדת הטבע, מושבניקית, אשת אדמה. כששרנו בבית 'אנחנו שנינו מאותו הכפר', ידענו שאצלנו בבית רק את מאותו הכפר", כך ספד נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין לרעייתו, נחמה, אשר הלכה לעולמה יממה לפני יום הולדתה ה-74.

הכפר שעליו דיבר ריבלין הוא מושב חרות, המקום שהוריה של נחמה, חלוצים מאוקראינה שאיבדו את משפחותיהם בשואה, היו ממקימיו, ובו היא נולדה והתחנכה.

שבוע לאחר פטירתה, שְׁכֵנָהּ עמוס פיקרסקי ושתי בנות כיתתה, רותי מגן ורותי גלר, פגשו אותנו באותו המושב, סמוך לבית שבו גדלה, וסיפרו על מי שהם מכנים "נחמהל'ה שלנו, אשת הנשיא הכי בלתי אמצעית שהייתה כאן".

אל תבלבלו את המוח

"היינו שכנים שלהם, ושכנים פעם הייתה מילה נרדפת למשפחה. אחותי נולדה שלושה שבועות אחרי נחמה, וכולנו גדלנו ביחד, ואז הביחד היה ביחד אמיתי, בלי טלוויזיה, בלי טלפונים, אפילו בלי צעצועים, אחד עם השני. היינו ממציאים משחקים ונהנים ממה שיש, ולא היה הרבה.

"במלחמת העצמאות, פחדנו יחד כשעפו מעלינו פגזים, והתחבאנו יחד ב'שוחה', בור באדמה שבחצר. למשפחה של נחמהל'ה היה עץ רימונים ולנו עץ שזיפים, והיינו יושבים ואוכלים מהפירות יחד. נחמהל'ה קראנו לה, עד שהיא הגיעה לבית הנשיא, אז התחלנו לקרוא לה נחמה, אף שהיא תמיד נשארה ולנצח תהיה נחמהל'ה שלנו", מספר פיקרסקי. הוא מתגורר עדיין בבית, שאוצר בתוכו את הזיכרונות שהוא מעלה, וכל סיפור הוא מלווה בהצבעה על המיקום המדויק שבו הדברים התרחשו.

כשנחמה הייתה בת חמש, אביה, מנחם מנדי שולמן, נפטר באופן פתאומי, ואמה, דרורה קיילה, נשארה לשאת לבדה בעול המשק, ולגדל את נחמה ואת אחותה ורדה. אז, מספר פיקרסקי, הוא הפך להיות חלק רשמי מהמשפחה.

מימין: רותי מגן, עמוס פיקרסקי ורותי גלר | צילום: אסף פרידמן

"אם הם היו צריכים משהו הם היו דופקים אצלנו בדלת, גם אם זה היה בשש בבוקר של יום שבת. בשבילם לא היה אצלי מושג של זמן. כשרצינו להקים גדר בין הבתים, אימא שלה, דרורה, אמרה לי 'עמוס, חס וחלילה שתעשו גדר' ואכן לא עשינו, זה היה בית אחד, משפחה אחת, לכל דבר ועניין".

"כשמסתכלים אחורה על החיים של נחמה, אפשר בהחלט לומר שלא היו לה חיים קלים", אומרת מגן, בת כיתתה. "לא ראינו את זה אז באופן הזה, כי כולנו עבדנו במשק, השקינו, אספנו ביצים וחלבנו את הפרות, עוד מילדות. אבל נחמה, נוסף על כך, גדלה בלי אבא, וראתה כל היום מול עיניה את עמוס ואת אחותו מיכל, שגדלו עם שני הורים.

"אמנם הם באמת היו כמו משפחה אחת, אבל אני מתארת לעצמי שהיו לזה השלכות על הילדה שהיא, על האדם שהיא. אנחנו היינו חמישה אחים, והיא תמיד הייתה אומרת שהיא מקנאה בי שיש לי משפחה גדולה. היא הייתה גלוית לב, ישירה מאוד, עניינית. כשהיה לה משהו לומר היא אמרה אותו.

"כשרובי נבחר לנשיאות היא אמרה לתקשורת 'תדעו לכם שאני נחמה ויש לי פֶּה'. בסוף היא למדה להיות אשת נשיא, שקולה וממלכתית, אבל בדרך שלה, היא תמיד הייתה מי שהיא. גם כילדה, לפעמים הייתה אומרת לילדים אחרים בצורה ישירה 'אל תבלבל את המוח'.

"לא כולם ידעו להכיל את זה, אבל זאת הייתה היא, אמיתית. מה גם, שהיא ידעה לעשות את זה בדרך שלה, בחן. הייתה עוקצת לפעמים, אבל בחום, ברגישות, כך התבטאה החוכמה שלה. היא הייתה חכמה מאוד, נחמה שלנו".

מגן וגלר זוכרות את נחמה כנערה מוכשרת בלימודים, פיקחית, אסרטיבית, חריפה ודעתנית. "אמרו עליה שהיא חכמה מהכיתה של החכמים", הן נזכרות. מגיל צעיר סבלה מבעיות גב, וכשהייתה בחטיבת הביניים, עברה ניתוח והייתה מרותקת לביתה במשך שנה.

"תמיד היא תהיה נחמהל'ה שלנו". ריבלין בשורה התחתונה, שנייה משמאל | צילום פרטי

"אמה של נחמה הייתה הולכת כפופה מכל עול המשק, ונחמה למדה ללכת כמוה, מה שהוביל אצלה להתפתחות של עקמת. שנה שלמה היא הייתה בבית, בגיל ההתבגרות. אחת החברות, חגית, דאגה להביא לה את שיעורי הבית ו-55 שנה מאוחר יותר, בכנס המחזור, נחמה אמרה לה שלעולם לא תשכח לה את העזרה הזאת. היא ידעה להכיר תודה, אם כי היא מעולם לא ביקשה רחמים, היא לא עשתה עניין מהמגבלה שלה", אומרת מגן.

בתיכון, מספרת מגן, בלטה נחמה בזכות חוש ההומור שלה. "היא ידעה לעשות קונצים", היא נזכרת בחיוך. "לא מזמן, לפני כמה חודשים, נחמה הייתה בחו"ל ופתאום אני מקבלת ממנה שיחת טלפון. לא הבנתי למה היא מתקשרת מחו"ל, חשבתי שאולי קרה משהו.

"היא אמרה לי, במילים האלה: 'רותי, תקשיבי, יוצאת עליי מחר כתבה בעיתון, שבה נשאלתי בה גם על תקופת בית הספר, ואני רוצה לנקות את מצפוני מזה שהיינו משגעים את הלר, המורה לספרות. מה היה השם הפרטי שלו? אני רוצה לבקש ממנו סליחה בכתבה, ולא זוכרת איך קראו לו'.

"אמרתי לה שקראו לו ישראל הלר, והיא שמחה כל כך, היא הייתה מאושרת. כזאת ישרה היא הייתה, שהיא זכרה את זה והתנצלה בפניו על גבי העיתון, אחרי כל כך הרבה שנים, אף על פי שאלה היו רק שטויות של ילדים, ושהיא ממש לא הייתה היחידה ששיגעה את הלר".

שני מאהבים

את בעלה, ראובן (רובי) ריבלין, שהיה אז עורך דין צעיר ומנהלה של קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים, נחמה הכירה כשלמדה באוניברסיטה העברית. "כל שבת הוא היה בא. לאימא שלה היה קשה בהתחלה לקבל את זה שהוא בית"ריסט והם מפא"יניקים. אבל מהר מאוד היא למדה לאהוב אותו בזכות אישיותו.

הנשיא רובי ריבלין בלוויה. "הייתה ביניהם אהבה ענקית" | צילום: אלכס קולומויסקי

"כל פעם שהוא היה מגיע, כל הרחוב היה שומע איך הוא קורא לה 'דרורה, דרורה'. מהר מאוד הוא נהפך להיות בן בית ואחד מהחבורה שלנו", מספר פיקרסקי. "הרחוב שלנו פה במושב הוא רחוב מלוכד מאוד. עד היום אנחנו נפגשים פעם בשנה אצל אחד החברים. בהתחלה, כשרובי היה רק חבר כנסת, גם נחמה הייתה מגיעה למפגשים האלה.

"אחר כך, כשהוא היה נשיא זה נהיה מסובך, היו צריכים שומרי ראש, ולבדוק את הבית שנפגשים בו מראש. אבל בכל מפגש שהיא הפסידה היא דאגה לכתוב לנו, לעדכן ולהתעדכן.

"לפני ארבע שנים, הצלחנו לארגן את המפגש השנתי המסורתי של החברים מהרחוב שלנו בבית הנשיא. לקחנו יחד מיניבוס מהמושב, כל החברים, והיא אירחה אותנו ביד רחבה. היא הייתה בשלנית נהדרת, הכינה עוגות ופשטידות שלא ניתן היה לטעום בשום מקום אחר. דיברנו על הכול, סיפורי ילדות, בדיחות. כשרובי נכנס הביתה, הוא שאל אותה 'אימא, החבר'ה מחרות הגיעו?' והצטרף אלינו. 'אימא' הוא היה קורא לה".

"הייתה ביניהם אהבה ענקית, קשר מיוחד במינו. בפעם הראשונה שהוא בא לכנס מחזור שלנו, בסוף שנות ה-70, לא יכולנו שלא לשים לב איך הוא מסתכל עליה. כולם הסכימו שזה היה מבט של אדם מאוהב", אומרת מגן.

"היא לא עשתה עניין", אומרים השלושה שוב ושוב, בכל מיני הקשרים, ומעלים עוד ועוד זיכרונות, שמכולם עולה כי נחמה מעולם לא ניצלה את מעמדה, לא התנשאה ולא התעלמה מאף אדם.

"כשהיא שמעה שהפכתי להיות מנהלת בית ספר, היא התלהבה כל כך. 'החברה שלי מנהלת בית ספר!' היא אמרה לי בהתרגשות, של אחת שיודעת בדיוק איך שיגענו את המורים. היא התרגשה באמת ובתמים מזה שהחברה שלה היא מנהלת בית ספר", מספרת מגן.

שמרו על קשר כל השנים. ריבלין (עומדת מימין) עם חבריה לכיתה | צילום פרטי

"יום אחד, מישהו שידע שאנחנו חברות ביקש ממני שאנסה לסייע בעניין שקשור לחנינת הנשיא. הרמתי לה טלפון, ואמרתי לה שיש עניין כזה וכזה. עוד לפני שהתחלתי לפרט היא עצרה אותי, הרימה את הקול ואמרה לי 'רותי, את לא מכירה אותי? את לא יודעת שאני לא אגיד מילה לרובי?'.

"אמרתי לה באותו הרגע שאני מתנצלת אלף אלפי התנצלויות, ועכשיו במעמד הזה אני מתנצלת שוב. היא אמרה לי 'דברי אתי על כל נושא שאת רוצה בעולם, אבל כל מה שקשור ליושרה של רובי, אני לא אומרת מילה'. אמרתי לה שאני מצדיעה לה מרחוק. היא העמידה אותי במקום באותו הרגע, אבל לא שמרה טינה. זה מה שעשה אותה לאדם שהיא, אדם אציל. לא כל אחד יודע להתנהל ככה".

מגן וגלר נזכרות יחד בכנס המחזור האחרון של בית הספר שבו למדו עם נחמה, לפני שש שנים. כנס המחזור הראשון שאליו הגיעה נחמה כאשת נשיא.

"כשהיא הגיעה לשער של בית ספר, היא התקשרה אליי ואמרה 'הגעתי עם שני מאהבים — אחד, שומר הראש שלי, אני אשאיר אותו בחוץ; ושני, מחולל החמצן שלי, אל תעשו מזה עניין'. כשהיא נכנסה, כולנו מחאנו לה כפיים. בכל זאת, הנשיאות הייתה אז עדיין טרייה. איך שהיא שמעה את מחיאות הכפיים, היא הלכה אחורה, תפסה את אחת החברות ואמרה לה 'יהודית, תגידי לכולם שפֹּה אני נחמה שולמן, שלא יעזו למחוא לי כפיים, אחרת אני הולכת'".

"בכל מפגש שלנו, בכל מקום, אף פעם לא הייתה התנשאות מִצִדָה. היא תמיד הייתה אחת מאתנו", אומרת מגן. "לפני שנתיים הייתי בפתיחה של תערוכה במוזיאון תל אביב, הזמינו את רובי וידעתי שגם נחמה באה, ורציתי מאוד לראות אותה, אז הגעתי גם. ישבנו יחד מקדימה ודיברנו, ואז היא, שכבר הייתה מנוסה באירועים כאלה, אמרה לי בחיוך שלה, הצנוע, 'רותי, עוד רגע יגידו לך ללכת אחורה, אל תיעלבי, בסדר?' היא הרגישה לא בנוח עם הגינונים הללו, עם זה שמקימים אותי. היה לה חשוב להיות ממלכתית, ולהתאים את עצמה, אבל בתוך זה היא השכילה להישאר היא".

יום המשפחה עם הנכד

"היא אף פעם לא ויתרה לעצמה", אומרת גלר. "הנכד שלה לומד בבית הספר היסודי האזורי 'הדר השרון', עם הנכדים שלי. מדי שנה, ביום המשפחה, עורכים בבית הספר אירוע שנקרא 'יום ראשונים', יום שכולו חיבור לסבים ולסבתות. בפברואר האחרון הגעתי לאירוע, וראיתי אותה מרחוק עם מכשיר הנשימה. ראו שקשה לה, ובכל זאת כולם ניגשו אליה והיא עשתה מאמץ לחייך לכולם, לא להתעלם מאיש. עלו לי דמעות כשראיתי את זה. חשבתי אם לגשת אליה או לא, בחרתי שלא, כדי לא להכביד עליה עוד. בדיעבד אני מצטערת".

"אני יודעת מחברה שהייתה בטקס הזה שנחמה הרגישה שם מאוד לא טוב, היא בקושי נשמה. אבל היה לה חשוב להגיע, היא לא רצתה לאכזב את הנכד שלה", מוסיפה מגן.

נחמה ריבלין. "דעתנית ואסרטיבית" | צילום פרטי

על פטירתה של נחמה ידעו החברים מיד, עוד בטרם הפרסומים בתקשורת. "הבשורה העצובה רצה כאן במושב, הרי אחותה ורדה עדיין גרה כאן, ואנחנו כולנו כמו משפחה אחת", הם אומרים, ומודים כי לא הופתעו, שכן היו מעודכנים בהידרדרות שחלה במצבה בשבועות האחרונים.

"לפני שבועיים יצא לי להיות בבילינסון וניגשתי לחדר שלה, רציתי רק לעמוד שם, שתראה אותי וזה יעודד אותה, שתרגיש אותי. המשפחה הייתה מאוד בעד, אבל לצערי לא אישרו לי להיכנס. אני מבינה, כמובן, אבל כל כך רציתי לעשות משהו שייתן לה כוח", מספרת גלר.

אף על פי שבית הנשיא נפתח במהלך השבעה לקהל הרחב, החברים העדיפו שלא להגיע לנחם באותו השבוע. "שמענו מוורדה, אחותה של נחמה, כמה מרגש היה לראות את האלפים שהגיעו להיפרד ממנה, מנחמהל'ה שלנו, ולנחם את רובי.

"הזוג הזה נגע ללבו של כל אחד, ובצדק, אבל אנחנו חשנו קצת מוזר להיכנס לשם, לבית שבו היא אירחה אותנו, ככה, בשורה אחת עם כל עם ישראל. הרי אנחנו חלק ממנה והיא חלק מאתנו.

"אהבנו אותה כל כך. היינו חלק מנוף ילדותה, והיא הייתה נוף ילדותנו, ילדות שנזכור לעד, ונחמה'לה שנזכור לעד, בטוב הטעם שלה, בחוכמתה ובצניעותה".