טלפון, עוד טרם הפגישה, היה אפשר לסמן פיצוח אחד מובהק עליה. היא אינה מתמסרת. זמן רב, שנמתח על פני ימים, הוקדש לניסיון למצוא יום פנוי ושעה נוחה. כאילו התווכחה עם עצמה אם זה טוב או לא ואם כן עד כמה. "מצד אחד, פרסום מבחינתי הוא תוצר לוואי של המקצוע שלי, שחקנית. הוא לא זר לי ואני לא סולדת ממנו, אבל זה גם לא משהו שמפתה אותי", היא אומרת בפתח הפגישה ומחייכת חיוך שמאיר את פניה ובעיניה זיק קטן. "אבל בשביל לעסוק במקצוע הזה צריך לפעמים גם לעשות כתבה. מצד שני, אני לא סובלת אנשים שאומרים שהם רוצים להיות מפורסמים. אני אדם של שקט, של פרטיות".

פז אלכסנדר. צילום: ריאן

פז אלכסנדר (24), בתם הבכורה של שרון אלכסנדר ושל סמדר קילצ'ינסקי. שחקנית. ראיון ראשון לרגל הפקת התאטרון "משאירה את הפצע פתוח" שעלתה בתאטרון "הבית" ביפו.

רוח עם גבולות

המשא שעל הכתפיים שלה כפול ומשולש. ההורים שלה באור הזרקורים עשרות שנים. פעם האור מאיר חזק יותר על אביה, שחקן קולנוע, תאטרון, טלוויזיה, מורה ובמאי שרשימת הסרטים, ההצגות, ההפקות והפרויקטים שהשתתף בהם ארוכה מאוד, ולפעמים האור נופל על אמה, דוגמנית עבר, שחקנית. בשנים האחרונות נדלק האור מעליה ונחשפו קשיי הקיום שלה. ודאי לא היה קל לגדול כך.

הוריה של אלכסנדר התגרשו אחרי 11 שנות נישואים. היא היתה בת תשע אז. היא ואחיה התאומים, הצעירים ממנה, חלקו את חייהם בין ביתו של שרון אלכסנדר ובין ביתה של סמדר קילצ'ינסקי. פרק הגירושים לא היה קל. גם הוא, כמו פרקים אחרים, זוהרים ממנו, נכתב בכל מקום, נקרא על ידי כולם, התעכר מול כולם.

"בכיתה ז' העבירו אותי לבית הספר הדמוקרטי ביפו", מספרת פז אלכסנדר על השנים ההן. "הייתי שם שנתיים אבל איבדתי לחלוטין את המסלול. בכיתה ט' עברתי לתיכון רגיל וגם שם לא הסתדרתי. התחילו דיכאונות, הפרעות אכילה ומחשבות אובדניות. לא היתה לי מסגרת להתבטא כמו שאני צריכה, אמנותית ורגשית. אני אדם רגיש עם נפש סוערת ופשוט העדפתי לרחם על עצמי".

הפרעות האכילה הלכו והחריפו, ואלכסנדר איבדה משקל רב והגיעה לתת־משקל. על כן הודיע לה הצבא שהיא לא תוכל להתגייס. השקיעה נמשכה והגיעה עד ניסיון אובדני אחד. "יום אחד נשארתי לבד בבית", היא מספרת. "לקחתי כל מיני כדורים אבל מיד התקשרתי לחבר טוב וסיפרתי לו. לא באמת רציתי למות. זאת היתה נטו קריאה לעזרה. עשו לי שטיפת קיבה ואחרי זה כבר לא פניתי לעזרה, אפילו שהייתי אבודה".

וההורים שלך?
"ההורים שלי ניסו ככל יכולתם לעזור לי להתמודד. הם היו לגמרי שם. היום, במרחק הזמן, אני חושבת שהיה לי משבר התבגרות קשה מאוד. הייתי מרדנית והייתי זקוקה לגבולות. עד היום אני זקוקה לגבולות. ההורים שלי, שניהם, הם אנשים של רוח. הם מכילים ואוהבים, אבל הצבת גבולות זה צד פחות חזק שלהם".

ואת?
"אני אדם של רוח. נטו". זמן קצר אחרי שהתאוששה עלתה אלכסנדר על המסלול. תרתי־משמע. בעידודה של אמה החלה לדגמן. "אני לא מספיק גבוהה כדי לעשות דוגמנות מסלול ובגלל זה גם לא יכולתי להיות מיוצגת בסוכנות", היא מסכמת קריירה שנגדעה די מהר. "בכל מקרה לא הייתי ממשיכה עם דוגמנות כי זה לא מעניין אותי". מה שכן דרש את התעניינותה היתה פשיטת הרגל של אמה. "הייתי אז בת 19.5", אומרת אלכסנדר. "עד היום אני לא יודעת את כל הפרטים, אולי כי העדפתי שלא לדעת. זה מכאיב מאוד. בכל מקרה, אמא אמרה לי שהיא לא יכולה יותר להחזיק דירה גדולה שבה כולנו נתגורר. היא אמרה שאני יכולה להשתתף בהוצאות או לעבור לגור אצל אבא עם האחים שלי. עדיין לא הייתי די בוגרת לכלכל את עצמי ועברתי לאבא". גם שרון אלכסנדר נדרש לארגן את חייו בגלל האתגר. הוא עזב את דירתו בתל אביב כדי לשכור דירה גדולה ממנה ברמת גן שבה יוכלו להתגורר גם ילדיו. "אבא לקח הכל על עצמו", היא נזכרת, "ובזכות התפקוד שלו כולנו הסתדרנו, המשכנו הלאה". המשיכו הלאה ולא תמיד כיחידה אחת. היחסים בין אלכסנדר לאחיה הצעירים אינם קרובים מאוד. "אני אוהבת אותם אהבת נפש, אבל האופי שלנו שונה לחלוטין", היא מתוודה, "ואין לנו יכולת להבין זה את זה. ומאז ומעולם זה גם היה 'הם' ו'אני', כי ככה זה כשיש תאומים ואח אחד".

ואיך הקשר שלך עם אמא שלך?
"יש לנו קשר מצוין. אמא שלי אף פעם לא שופטת אותי. היא תמיד מכילה. היא תמיד לב. אצלה אפשר לבכות ולדעת שהיא לעולם לא תשפוט".

"אבא הכין אותי מראש לכך שלא בטוח שאצליח להתקבל לניסן נתיב", פז אלכסנדר. צילום: ריאן

לקלף תפוחי אדמה

בגיל ההתבגרות, כשחשבה על העתיד, חששה אלכסנדר מלהפוך לשחקנית. הזרקורים שהאירו על מאחורי הקלעים והמסכים הלחיצו אותה. לא תמיד הם הציגו לעולם את הזוהר, את היפה, את המוצלח. במקרה הרע הם הציגו את הכישלון הגדול במערומיו, במקרה הגרוע פחות רק את אשליית ההצלחה. ואולם אלכסנדר, למודת אורות שנדלקים וכבים על כל הכאבים והפחדים, לא היתה בטוחה שהיא מוכנה או רוצה להציב את עצמה מול המנורה ולהתנדב להיראות כשהיא תידלק.

בגיל 20 נחתה עליה ההבנה שזה הייעוד שלה. היום היא משתתפת בהפקת התאטרון הראשונה שלה ושמה "משאירה את הפצע פתוח". הצגה זאת עלתה לראשונה במסגרת לימודיה בניסן נתיב. "זאת הצגה שכתבה נטע גולד", אלכסנדר עצמה לוחצת על מתג ומדליקה את האור על הבמה שעלתה עליה. "היא נוגעת בנקודות שכולם עברו בהן ויכולים להזדהות איתן. מרינה בלטוב גראס, המנהלת האמנותית של התאטרון שהיתה גם המורה שלנו בניסן נתיב, לקחה אותנו ובנינו איתה את ההצגה מתוך החוויות של כולנו, למשל באהבה, בשיברון לב".

מה מייחד את ההצגה הזאת?
"ההצגה לא מורכבת מדיאלוגים כי סוג התאטרון שנבחר במקרה הזה הוא תאטרון תנועה. השחקנים – נטע גולד (שגם כתבה את ההצגה שהועלתה לראשונה בניסן נתיב), הילה מן, בר לוי, גל זר אביב, דור בכר, דיאנה גולבי, דניאל מיוני, טסי מאיר, ידין הרשקוביץ, נעם באר, עפר גרינברג, שלו גלבר ותמיר גינזבורג – חלקם בוגרי ההפקה המקורית שהועלתה בניסן נתיב וחלקם השתלבו בהמשך. כולנו מציגים יחד כקבוצה, אנחנו מופיעים על הבמה בכל רגע נתון ומשמשים 'תחליף' לתפאורה".

באיזה אופן את מתחברת להפקה הזאת?
"בשביל להתחבר להצגה הייתי צריכה לפתוח את הפצעים האישיים שלי. בגלל זה קוראים להצגה 'משאירה את הפצע פתוח'. בשביל להיות הכי אותנטית ולעשות את זה אני חייבת להיזכר בכל הפעמים שכאבו לי. בכל פעם אנחנו פותחים במודע את הפצעים האלה. זה לא קל. אתה רוצה לסגור, לשכוח, להדחיק, אבל אתה מגיע לשם וצריך להתמודד עם כל זה כדי לדבר לקהל. אני חייבת להכאיב לעצמי ולהזכיר לעצמי את הפצעים שלי כדי להיות אותנטית".

מה זה תאטרון תנועה?
"אנחנו כל הזמן בתנועה. לאו דווקא כל הזמן זזים, אבל הכל בדימויים של תנועה, וזה באמת יפהפה לראות 15 איש נעים על הבמה. זה משהו שהיינו צריכים ללמוד כי זה סגנון תאטרון. אגב, אני אף פעם לא הייתי ספורטיבית או חזקה, אבל מרינה עשתה מאיתנו לוחמים".

על אילו דימויים מתבססת ההפקה?
"למשל כשאנחנו מדברים על קשר בין אנשים ועל רצון להכיל זה את זה אנחנו מייצרים על הקיר מבנה של עץ גדול. יש שם שיר שנטע כתבה שנקרא 'נעים שלך' שמדבר על כך שאנחנו לא צריכות לעשות את מה שאנחנו לא רוצות. בזמן שאנחנו שרות את השיר הגברים מנסים לקחת אותנו, ואנחנו לא נותנות להם. אנחנו מתקבצות ומרימות את השיער, הדימוי הזה הוא להחזיק זו את זו מעל המים כחברות. לכל אורך ההצגה יש דימויים מהסוג הזה".

יש קטע שרק את מופיעה בו?
"לא. כולנו על הבמה בכל רגע נתון, אבל יש מונולוג שרק אני מדברת בו וקוראים לו 'לקלף תפוחי אדמה'. הוא מדבר על בחורה שהבחור שהיא אוהבת שבר לה את הלב, ומתוך כעס היא שוכבת עם אחרים. במקום להראות שאני שוכבת עם כולם יש דימויים לשיברון לב שכל אחד יכול להתחבר אליהם. זאת עבודת אנסמבל גדולה מאוד, כל אחד עושה משהו שונה וכך אנחנו משלימים זה את זה".

למדת משחק?
"כשהייתי בת 20 ניסיתי להתקבל לכמה בתי ספר למשחק. אבא שלי היה ממש בעד, אבל הכין אותי מראש לכך שלא בטוח שאצליח להתקבל לניסן נתיב כי זה בית הספר שהכי קשה להתקבל אליו. הוא גם הבטיח שיכין אותי לאודישן. ברגע שהודיעו לי שהתקבלתי לניסן נתיב עצרתי את המיונים במקומות האחרים. הייתי מאושרת. גם אבא. הוא היה כל כך מאושר כאילו הוא עצמו התקבל. הוא חי את החוויה הזאת מחדש. אבא הוא המנטור שלי, ואני גאה להגיד שהוא אבא שלי, וגם מורה למשחק מול מצלמה והוא עובד איתי על זה, כי טלוויזיה וקולנוע אלה מקומות שאני רוצה להגיע אליהם למרות שהלב שלי בתאטרון".

אלכסנדר )ראשונה משמאל( ב"משאירה את הפצע פתוח". צילום: אורי רובינשטיין

האושר לא תלוי

את הלימודים סיימה לפני חצי שנה בלבד. "בשנה א' פחדתי מהצל של עצמי. הרגשתי שיש שם אנשים שיש להם יותר ניסיון ממני ולקח לי זמן להיפתח", היא מספרת. "בשנה ב' כבר התחלתי להרגיש בנוח ולפרוח. הרגשתי שאני בתוך משפחה. עברתי שם דברים מורכבים, כולם רואים זה את זה בכל מיני מצבים. בזמן הזה התמקדתי רק בלימודים ולא הלכתי לאודישנים. התמסרתי לזה. לא היתה לי בעיה עם המסגרת כמו שהיתה לי עם מערכת החינוך בזמנו, כי סוף־סוף עסקתי במה שאני אוהבת". אלכסנדר מסומנת ככוח עולה בתאטרון, לאו דווקא הממסדי, יותר בפרינג'. מיד בתום לימודיה לוהקה לתפקיד הראשי בהצגת הפרינג' "קול חתן וקולתי" של מתן דרעי. עכשיו היא כאמור בתאטרון הבית בפרויקט "משאירה את הפצע פתוח".

אלכסנדר מושקעת כל כולה בהצגה החדשה אבל אומרת שמבחינתה, "אם אעשה קריירה מדהימה אבל לא תהיה לי משפחה בגיל צעיר, זאת תהיה הרגשת כישלון. דווקא בגלל שהמשפחה שלי היתה יציבה ואז התפרקה חשוב לי לייצר לעצמי את היציבות הזאת".

יש לך בן זוג?
(מחייכת.) "הדבר הראשון שאבא שלי אמר לי כשהתקבלתי לבית הספר למשחק הוא 'אל תצאי עם שחקן'. מאז יצאתי רק עם שחקנים. מצד אחד, שחקנים הם אנשים שיותר מחוברים לרגש שלהם ורואים מעבר ואני צריכה גבר כזה. מצד שני, אלו אנשים סוערים ודרמטיים מאוד, ואולי אני צריכה מישהו שיאזן את הדרמטיות שבי. כרגע אני לא בזוגיות, וזאת השנה הראשונה בחיים שלי שאני המון זמן לא בזוגיות והאושר שלי לא תלוי באף אחד. זה היה קריטי יותר מכל דבר אחר, התקופה הזאת שאני עוברת לבד. אני לא ממהרת לצאת ממנה ולא לחוצה בכלל. ברגע שאמצא את הגבר הנכון לא אחכה הרבה".