היה קשה לקבוע פגישה עם דני סירקין, שנשמע עסוק מתמיד. בחלון הזמן הקצר שנותר לו הוא השתדל להרגיע את האדרנלין שטיפס אצלו לשמים. 

הרבה עוד נשאר לו להכין, לתאם ולארגן לקראת צילומי המיני סדרה החדשה שהוא מביים לכאן 11 שעוסקת באירוויזיון, "דוז פואה", שמה, שתעלה לשידור ממש לפני האירוויזיון, שיתקיים בתל אביב בחודש מאי השנה.

"אין לי בעיה להציץ בריאליטי, להיות 'צופה אהבל', אבל לא אביים ריאליטי". דני סירקין | צילום: ריאן 

שוליה של אבא

סירקין (47) הוא אחד הבמאים המעוטרים ביותר. ברזומה שלו סדרות מצליחות כמו "תא גורדין", "מסכים", "המדרשה" וגם "שטוקהולם". אוהבי הקולנוע מכירים גם את הסרט היחיד שלו עד כה, "למראית עין", שזיכה אותו בפרס אופיר על הבימוי ב־2006.

כבר אפשר לקבוע שאתה סיפור הצלחה.

"זה לא מובן מאליו. אבא שלי, אמן הפסיפס לב סירקין, מעולם לא הצליח להתפרנס בישראל. הוא אמר לי, 'תעשה הכל, תהיה אינסטלטור, רק אל תתעסק באמנות. אמנות תעשה בתור תחביב'.

"את זה הוא אמר מתוך הכאב והתסכול שלו, על כך שלא זכה פה להכרה. בגלל זה הרבה שנים לא ערבבתי בין פרנסה לאמנות".

ב־2007 שודר סרט הדוקו של סירקין על אביו, "חלום של אידיוט" שמו. בפעם הראשונה הוא הסכים להתבונן לעומק חייו של אביו, על אמנות הפסיפס שבערה בו ועל החיים הקשים שחוותה המשפחה מאז עלו לישראל מרוסיה ב־1972.

לפני שבע שנים הלך לב סירקין לעולמו, ובימים אלה מוצגת תערוכה מעבודותיו בגלריה טרומפלדור בבאר שבע ובה עבודות פסיפס קיר, רישומים וציורים.

"הוא היה אבא טוב ואוהב, וכולנו היינו מסביבו ובשבילו", משחזר בנו. "אמא עבדה כל הזמן, ואני ואחיותיי הגדולות סייענו לו בכל מה שביקש. זה נראה לי טבעי שאבא במקום הראשון".

"זה נראה לי טבעי שאבא במקום הראשון". לב ודני סירקין | צילום מהאלבום

שנים ארוכות הסיע סירקין את אביו והיה שוליה שלו כשעבד על 25 עבודות הפסיפס הענקיות המתנוססות ברחבי הארץ על קירות של מוסדות להשכלה גבוהה, בתי כנסת ומפעלים.

"הייתי סוחב דברים, מערבב בטון. זה מצחיק, כי אמן מונומנטליסט הוא לא הפנטזיה הרומנטית על צייר שיושב בבית. אבא היה עסוק באמנות שלו אבל גם היה עסוק בלהימנע מלעבוד.

"הרבה פעמים כשלא היתה לו הזמנה לעבודה כלשהי היה לו קשה מאוד להניע את עצמו. הוא היה יושב בבית חודשים ולא עובד, לא מצייר. אני חושב שהוא היה בדיכאון".

ההתנהלות הזאת הפכה את חיי המשפחה להישרדות. סירקין זוכר את עצמו משחק הרבה ברחובות, בשכונת הגבעה הצרפתית בירושלים, ממתין שעות לאמו שעבדה שעות ממושכות כדי לפרנס את המשפחה.

הגבעה הצרפתית בירושלים היתה אז שכונת עולים. "כל החברים שלי היו ילדי מהגרים", מספר סירקין. "מצ'ילה, מרומניה, חברים אמריקאים.

"בלימודים לא הצלחתי להשתלב. העדפתי את הרחובות הפרועים. היה שם המון טבע. הלכתי ברגל לכל מקום והרגשתי כמו תום סויר. אני זוכר את עצמי שט בחבית בשלולית.

"בגיל 15 יצאתי לעבוד. אף פעם לא ביקשתי כסף מההורים. רציתי שיהיה לי כסף משלי. עבדתי בניקיון, בצביעה. הייתי סדרן בקולנוע".

למדת בתיכון?

"כן, במגמת ביולוגיה ברנה קסין. זה שימח את ההורים, שכאמור, לא רצו שאהיה אמן. הם ראו שאני מצייר הרבה ומתעניין בתיאטרון וחששו. כשהתחלתי ללמוד ביולוגיה הם נרגעו".

חלום רע בירושלים

כשהתגייס לצבא עזב סירקין את ירושלים ולא שב אליה. "ירושלים היא מקום מיסטי, מלא סוד. מקום שיכולים לקרות בו נסים ונפלאות. גם היום כשאני מגיע למקומות מסוימים בעיר אני מתרגש, אבל קרו דברים לא טובים לעיר הזאת.

"ההשתלטות החרדית עליה היא איומה. אני ממש נמנע מלבקר בירושלים, למרות שאני יכול להיות מדריך טיולים מעולה בעיר העתיקה. הסטודיו של אבא שלי היה שם".

אולי פעם תעשה סרט על ירושלים.

"הייתי מת לעשות סדרה על ירושלים למרות מה שאמרתי עליה. זה נהדר לחיות בתל אביב אבל עדיף לעשות סרטים בירושלים, כי יש שם סיפורים מטורפים וקונפליקטים מורכבים".

"אני מאמין שצריך לספר את הסיפור של החלש" | צילום: ריאן

אתה מתכוון לסדרה פוליטית?

"אני מאמין בהומניזם ובליברליזם ומאמין שצריך לספר סיפור אם הוא טוב. צריך לספר את הסיפור של החלש. בדעות המדיניות שלי אני לא שמאלן לוחם, ממש לא.

"עשיתי סרטים על הסכסוך ואני תמיד בעד יצירה הומנית וחיבור בין אנשים. לעשות סרטים על הכיבוש זה לא אני. אם הסיפור יהיה חזק וטוב, אז כן, אבל זה לא דגל שאני נושא".

ותל אביב פחות מורכבת מירושלים?

"כשהייתי בצבא (סירקין שירת במודיעין שבע שנים, י"ס) היתה לי חברה בחיל הים. פעם אחת היא לקחה אותי לקומה העליונה של מגדל שלום.

"הסתכלתי על תל אביב מלמעלה והיא מצאה חן בעיניי מאוד למרות הכיעור של דודי השמש. הסתכלתי עליה והיא פשוט נראתה לי כמו מקום מגניב".

זמן קצר לפני שחרורו מהצבא נרשם סירקין ללימודי בימוי תיאטרון באוניברסיטת תל אביב, ועוד לפני שהם החלו כבר ניתנה לו הזדמנות ראשונה להתנסות בבימוי.

"התקשר אליי חברי מהצבא, נבות ברנע שמו, היום הוא מנהל התוכנייה של סינמטק ירושלים, וסיפר לי על פסטיבל 'ירושלים בדקה'. החלטתי לקפוץ על המציאה וליצור סרט במסגרתו".

סרט על ירושלים שצולם בשוק הכרמל בתל אביב.

"צילמתי רק תרנגולות ערופות ראש ודברים מלוכלכים שרואים לכל אורך הסרט ובסוף רואים את הגיבור מתעורר על מיטה באמצע הטיילת בעיר העתיקה בירושלים ומגלה שזה היה רק חלום רע.

"בסרט תל אביב היא מין חלום רע וירושלים היא מקום נפלא ונהדר. אני כבר לא רואה את זה ככה בכלל. היום הייתי עושה סרט הפוך".

הדילמה של טי־ג'יי

היום הוא באמת עושה משהו אחר לגמרי. את "דוז פואה", הסדרה האירוויזיונית שלו, החלו לצלם ביפו השבוע. הוא עדיין אינו יכול לומר עליה יותר מדי דברים, אסור לו לחשוף.

אולי רק שזו מיני סדרה (שלושה פרקים) שמחה מאוד, עליזה, דרמה קומית. יוצריה הם יואב הבל ואסף זליקוביץ. הם הלכו כמעט עד הסוף והפכו את הסיוט הישראלי האולטימטיבי לדאחקה מושקעת.

הגיבור הוא טי־ג'יי, צרפתי מוסלמי, הומוסקסואל שיצא מהארון בגיל 15. היום הוא זמר ברים בעיר הכי רומנטית בעולם, פריז. טי־ג'יי מחליט להתחרות על הזכות לייצג את צרפת באירוויזיון.

חבריו מילדות הצטרפו לדעאש ועתה הם מציעים לו הצעה: הם יעזרו לו לזכות בתחרות הקדם אירוויזיון, והוא יתחייב להכניס מחבל לאולם שבו יתקיים האירוויזיון בישראל.

החברים מאלצים את טי־ג'יי להסכים להצעתם, והעניינים הולכים ומסתבכים. "חלק נכבד מהסדרה מתנהל בצרפתית. אמנם אני מדבר באנגלית עם השחקנים, אבל מבין כמעט כל מילה כי למדתי צרפתית בתיכון", אומר סירקין.

ומה עוד מתוכנן ל־2019?

"אחרי 'דוז פואה' מתוכננת לי סדרה נוספת לתאגיד שכולה בשפה הפרסית. אני לא יכול להגיד עליה כלום, אבל כבר יש התעניינות מעבר לים".

מה אתה חושב על ריאליטי?

"אם הריאליטי עשוי טוב זה כיף. צפיתי פעם ב'אח הגדול' וגם ב'מרוץ למיליון' ו'במאסטר שף'".

תביים ריאליטי?

"חד־משמעית לא. זה לא מעניין אותי. אין לי בעיה להציץ בזה לפעמים, להיות 'צופה אהבל'. כשאני רואה ריאליטי אני נהנה. כשאני רואה קולנוע או טלוויזיה אני מסתכל בעין מקצועית. בריאליטי זה אחרת".

"חוויית השחקנים הטובה ביותר היתה לי בסדרה 'שטוקהולם'" | צילום: טל שחר

יש לך סרט קולנוע אחד. יהיו עוד?

"בגלל שיש לי מקום טוב ויציב יחסית בטלוויזיה יכול להיות שאני יכול לפנות מקום ולעשות סרט עכשיו. אולי זה יקרה".

איזו סדרה נהנית לביים יותר מהשאר?

"נהניתי מאוד לעבוד על 'תא גורדין'. אני חושב שזו סדרה ממש טובה. לדעתי, היא קצת הקדימה את זמנה, כי נעשתה רגע לפני שמכרו סדרות בעולם. היא יכלה להיות אחת מהסדרות האלה".

ואיזה שחקן נהנית לביים במיוחד?

"ב'שטוקהולם' זו היתה חוויית השחקנים הכי מרגשת שהיתה לי מעולם. לא רק בגלל השמות (תיקי דיין, דבל'ה גליקמן, גידי גוב, לאורה ריבלין, ששון גבאי ואחרים). הם פשוט שחקנים ממש טובים. נהניתי לעבוד עם כולם".