כשאלופי הטריאתלון רן ודן אלתרמן (37) עברו לגור בהרצליה לפני כ-15 שנה הם לא נתפסו כמשוגעים לדבר אלא כמשוגעים לכל דבר. רעיון הטריאתלון ו-"אנשי הברזל" היה אז רחוק ממרבית האוכלוסייה, אדרבה מילדים שנטו לכיוון מקצועות הכדור.

רן ודן אלתרמן. צילום: יאיר שגיא

אלא שמאז עברו הרבה קילומטרים של מים, אופניים וריצה עברו באיזור השרון, ודי להביט במספרים ההולכים וגדלים של טריאתלון הילדים בהוד השרון (כ-700 משתתפים השנה), כדי להבין שדווקא בעידן בו ההשמנה בקרב ילדים מהווה מגפה של ממש ומקצועות הכדור תופסות את מרבית חדשות הספורט, הצליחו "המשוגעים" ליצור טרנד סוחף בקרב ילדי השרון בפרט, ובקרב תושבי השרון בכלל.  

היי רן, איך מביאים ילדים לעסוק בספורט?

"אני חושב שיש לזה כמה דרכים, ולא בהכרח לפי הסדר, דבר ראשון המסגרת חשובה. העובדה שיש מסגרת שהילדים מוצאים בה את עצמם, בה הם מצליחים להביא את עצמם לידי ביטוי, שיש מאמן וקבוצה של חברים שמחכים להם במסלול. למאמן יש חשיבות רבה מאוד, דמות מחנך, מורה דרך, מקצוען שמביא אותי לתוצאות, אז מאמן שיודע לעשות את זה בדרך שילדים מעריכים זה אלמנט חשוב מאוד". 

טריאתלון בהוד השרון. צילום: אסף פרידמן

כן, אבל תופעה רווחת עכשיו, במיוחד בקיץ, היא ילדים שרובצים מול הפלייסטיישן לאורך כל היום, איך מרימים אותם מהספה מההתחלה?

"אין מילת קסם. במיוחד בעולם של היום, זה נורא קשה. מה רע לילד ביולי, או אפילו במאי כשמזג האוויר יותר נעים, שהוא צריך לקום מהמחשב כשנעים לו, נוח לו וקל לו? הרבה מזה מתחיל בבית. אני יכול לתת לך את הדוגמא של הבן שלי. מהרגע שהילד שלי נולד, הוא נולד לספורט ורואה אותי מגיע עם קונוסים ומשוכות הביתה. אני לא אומר לו שאני הולך לעבוד, אלא הולך לאימון. פעם אחת כשחזרתי הביתה והוא היה בין שנתיים וחצי, הוא רואה אותי חוזר עם הקונוסים ומבקש ממני 'תסדר לי', אני לא זוכר אם הוא ידע אפילו לדבר שוטף. סידרתי לו את הקונוסים, והוא התחיל להרים רגליים, לעשות קפיצות ודברים כאלה. אני אמנם קיצוני, אבל זה עניין של חינוך מהבית. אנשים אומרים 'אני רוצה שהילד שלי יאכל בריא ולא ג'אנק', השאלה היא מה אתה אוכל? הילד רואה מה שההורה עושה וזה מה שהוא עושה. ככה שאני חושב שאם הורה רוצה לעשות שינוי אצל הילד, אז גם הוא צריך לעשות שינוי עכשיו". 

רן אלתרמן

מצד שני, איך להורה מותש שעכשיו 'בילה' 12 שעות בעבודה יש בכלל זמן לספורט?

"איך אני גורם לבנאדם בגיל 45 לקום מהספה? אני חושב שכל עניין הפנאי מאוד משתפר בשנים האחרונות. אבא שלי למשל, עבד כל החיים ולא עשה ספורט, אבל דווקא בעולם המהיר והלחוץ של היום, כשאנשים מרגישים שאין להם זמן, הם מחפשים את הכמה דקות בשביל עצמם. אנשים צריכים להבין שזה לא בשמיים. אנחנו כישראלים ישר רוצים את ההכי גדול, לעשות איש ברזל, לעשות מרתון. צריך לשים יעדים קלים יותר - להיות מסוגל לרוץ 5 ק"מ, להיות מסוגל לשחות, לרכוב, לרוץ. ולהגיד 'זו מתנה שאני נותן לעצמי' - זה אפשרי. מגיעים אלי אנשים שלא רצו בחיים שלהם מטר. ועם התמדה ועבודה נכונה כולם יכולים. אבל גם פה יש את עניין המסגרת, המאמן והקטע החברתי". 

צילום: פרטי

ואם ההורה לא מתאמן?

"קודם כל, אם ההורה לא מתאמן, הדרך הכי טובה למשוך את הילד היא באמצעות מסגרת. להעלות את המודעות בבית. ללכת עם הילד לראות תחרות. אני בגיל 13 הלכתי לראות תחרות טריאתלון ו'נדלקתי' על זה. הילד יכול גם לראות סרט על ספורט וייתחשק לו, ואז צריך למצוא איזושהי מסגרת שתתאים לו". 

אתה ואחיך דן עסקתם בטריאתלון כשזה היה בגדר ספורט למשוגעים בלבד, איך אתה מרגיש לגבי כברת הדרך שהענף עשה בשנים האחרונות?

"תקשיב, אני חושב שזה דבר מדהים. אני ודן התאמנו ביחד, זו הייתה הסיבה העיקרית לדעתי שהצלחנו. אני עברתי לגור בגיל 23 בהרצליה. היום יש לי קבוצות בהרצליה ואני יוצא לרוץ בכבישים סלולים ויש את פארק הרצליה. לפני 15 שנה היינו רצים בחולות. יש גם הרבה יותר מאמנים, המודעות לזה עולה, וזה הרבה יותר קל להצליח. אתה רואה אנשים שהמטרה שלהם היא רק לרוץ חצי שעה, הם באים ב-5:30 כדי לסיים את הריצה לפני שהילדים מתעוררים. כשאני הייתי מתחרה מקצועני היו אומרים לי 'איזה מדהים אתה, איזו נחישות', ואני אומר לעצמי 'אני הרווחתי על זה כסף, זו הייתה העבודה שלי'. אותי יותר מדהים לראות את חיים חיים שקם ב-5 בבוקר, והיום כשאני מאמן גם אנשים כאלו, אני מעריך את זה הרבה יותר. כמו שאתה אומר, הם עובדים 12 שעות ביום אבל מוצאים את הזמן הזה בשביל עצמם."

ליצירת קשר עם האלתרמנ'ס: רותם 050-2500600