אבי לוזון בפינה מוארת של ההתאחדות לכדורגל. צילום: אורן אהרוני

הפוליטיקה מאחורי הקלעים

אורי בן עזרא

אנחנו, אוהדי הפועל פתח-תקוה, נאבקנו ארוכות במטרה להוציא את כל הנעשה במחשכים, החוצה אל האור. הוצאנו את הקבוצה מעבדות לחירות וזאת אחרי קשיים רבים ואינספור מכשולים שהציבו בפנינו אנשים שהייתה להם סיבה טובה מאוד לא לרצות שהדבר היפה הזה יקרה.

את הפיסה הקטנה שלנו בתוך הביצה המעופשת שנקראת הכדורגל הישראלי הצלחנו לנקות. וזאת ביצה שתמיד הסריחה מהראש.

בעבר, מי שעמדו בראש ההתאחדות לכדורגל היו בעיקר פקידים אפרוריים, אנשי מרכז הפועל או מכבי, דמויות מנומנמות שהגיחו לרוב ממסדרונות ההסתדרות ולא הותירו רושם מיוחד.

לחלק הראשון של הפרויקט לחצו כאן

השנים חלפו, לכדורגל נכנס הרבה מאוד כסף, ולראשות ההתאחדות לכדורגל הגיעו בולדוזרים, ראשי ממשלה של ממש, שהטילו את שררתם ועשו זאת בצבעוניות. עסקנים שמזיזים דברים בכדורגל. אולם איתם נולדו גם המחשכים. התקשורת הפכה מעורבת יותר ומגויסת פחות, אבל התוצאה היא שאנחנו רק יודעים שיש עוד עולם שלם מאחורי הקלעים, עולם שרובו נסתר מאיתנו, אבל אין לנו מושג מה קורה בו.

היום אנחנו כבר יודעים שבאותם מקומות חשוכים, יש אנשים שלמעשה מנהלים את הכדורגל שלנו, מבלי שיש להם תפקיד מוגדר או קשר כלשהו לכדורגל. היום, כך נראה, את הכדורגל מנהלת הפוליטיקה המגעילה שמאחורי הקלעים. אנשים שהם שילוב של העסקנים מהעבר הרחוק עם הבחשנים מהקרוב.

כשכל העולם צועד לכיוון שקיפות, בכדורגל שלנו הכיוון הפוך. על הבקרה התקציבית, שאמורה להיות אמונה על השקיפות, קצרה היריעה מלהכיל את כל דברינו עליה. המוסד שאמור היה להציל את הכדורגל, לא עושה זאת ואותו כנ"ל לגבי מנהלת הליגות, שלא ממש משפיעה עליי כאוהד כדורגל.

לא צריך להיות רופא מדופלם כדי להבין שכאשר אתה מצליח להבריא איבר שהיה חולה, כפי שעשינו עם הפועל פ"ת, אבל הוא שוכן בגוף רופס ומוכה מגפה, האיבר לא ישרוד עוד זמן רב. הצלחנו לנקות את הפועל, אבל כשהמנגנון כל כך בעייתי, כשמושגים כמו ערכים, שקיפות וכל הדברים היפים בכדורגל, הם כמעט מילת גנאי עבורו, יהיה לנו קשה מאוד לשמור על הקבוצה נקייה ובריאה.

שחקני הנבחרת בפוזה המוכרת מהרגעים שהם עולים לבוגרים. צילום: ראובן שוורץ

הורסים את הדור הצעיר

דותן מחלב

לפני כמה שבועות הייתה נבחרת הנוער של ישראל בכדורגל קרובה כדי משחק אחד, תוצאת תיקו מול נבחרת צרפת, מהעפלה לאליפות אירופה.

הנבחרת אמנם הפסידה 3:0 והודחה, אבל עדיין – נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה הנבחרת הבוגרת של ישראל הייתה זקוקה לנקודה בכדי להגיע להישג כלשהו? אל תתאמצו. זה לא קרה בימינו.

הנבחרת הצעירה של ישראל אמנם לא קצרה הצלחות מרשימות בשנים האחרונות, אבל לא צריך לחזור ארוכות בזמן בכדי למצוא הצלחות שהביאו גם החבר'ה בשנות העשרים המוקדמות שלהם.

הפער העצום הזה, בין ההצלחות של הנבחרות, הקבוצות והשחקנים עד גילאי 19-20, לבין אלה של גילאי 25-26 גורם לנו, אוהדי הכדורגל הישראלי, להרבה מאוד תסכול.

עד גיל 19 הכדורגלן הישראלי לא נופל משמעותית מיריבו האירופי. איפה בדרך זה הולך לנו לאיבוד?

אפשר למנות סיבות רבות. אחת מהן, קשורה, לדעתי באופי של השחקן הישראלי הממוצע. כשהוא מתחיל להתפרסם רק קצת, השתן עולה לראש והרמה יורדת בהתאם.

אני רואה במאמנים שיש לחבר'ה האלה במעבר מהנוער לבוגרים, כאשמים עיקריים. קחו למשל את מנור סולומון, השחקן הכי מוכשר שצמח פה מאז יוסי בניון. מאז שעלה לבוגרים במכבי פ"ת, הוא עבר אצל שלושה או ארבעה מאמנים וכנראה שלא לקח מאף אחד מהם כלום. במובן הזה, הוא איבד שנתיים מהקריירה שלו.

אולי עד גיל 18 מדבר רק או בעיקר הכישרון וכשצריך להביא דברים נוספים, אין לנו מספיק אנשי מקצוע שיודעים להוציא אותם מהכשרונות האלה.

לחלק השני של הפרויקט לחצו כאן

מדברים הרבה על מחויבות של שחקנים וכאוהד מכבי פ"ת של העונה הזאת אני לא יכול שלא להסכים. אבל איפה החלק של המאמנים בסיפור הזה? רוב המאמנים פה עוברים בסבב בין כמעט כל הקבוצות וכשהם מסיימים אותו ונכשלים, הם לרוב יורדים ללאומית ונשכחים. מעט מאוד מאמנים מצליחים להטביע חותם כלשהו על השחקנים.

כשמסתכלים על מצב המאמנים בישראל כיום, גם אם לבעלי הקבוצות יש אשמה לא מבוטלת בכך, מבינים שהפערים בין השחקנים למקבליהם ימשיכו לגדול ככל שינקפו השנים ואנחנו נמשיך להתבאס.