"אני גדלתי על אהבה לשחקנים כמו רוני רוזנטל, קארל מאלון וג'ון סטוקטון, כלומר האנשים הכי לוזרים שיש", מודה שרון דוידוביץ', אחד מכותבי טורי הספורט המוכרים ביותר היום בארץ, מדגיש אגב כך את משיכתו לאנדרדוגים ומעלה תהיות לגבי השמות החסרים, קרי, מייקל ג'ורדן, סקוטי פיפן ואייל ברקוביץ'.

שרון דודוביץ. צילום: אריאל ימיני

דוידוביץ', למי שלא מכיר, הספיק בשנים האחרונות ליצור ז'אנר משל עצמו באמצעות טורי ספורט וכתבות וידאו הומוריסטיים, אסוציאטיביים ובעיקר מרגשים, שמצליחים לתפוס רגעים ספורטיביים קפואים ולרקום סביבם סיפורים המגלים את כל הרגשות המקופלים בתוך שער אחד בדקה ה-90, סל שובר שיוויון בגמר המכללות, או ווינר של טניסאי שזוכה בגרנד סלאם בפעם הראשונה בגיל 35 אחרי שחזר מפציעה. בזמן שתקשורת הספורט טובעת במספרים, כתבים וותיקים שוקעים בקלישאות – דוידוביץ' מצליח לקחת את הקוראים שלו למסעות מיוחדים ולהזכיר להם על מה כל הסיפור.

לברון ג'. ג'יימס. גרם לו לקפוץ מהספה. צילום: קית' אליסון, ויקפדיה

"המשמעות האמיתית של הספורט היא הדמיון", הוא מסביר את הזווית שלו. "אתה יוצר לעצמך את הסיפור. אתה מחליט בעצמך, במסגרת גבולות האמת, האם לברון ג'יימס הוא נבל או שהוא סיפור סינדרלה מדהים – זה כל היופי בספורט", הוא ממשיך תוך הזכרת אחד השמות הנפיצים היום בספורט העולמי. "הספורטאים של היום הם לא פחות מהאלים של העידן המודרני - וללברון באמת יש כוחות על", דוידוביץ' מציין ומדגיש שבתוך המיתולוגיה הזו יש מקום ליותר מאוהדי ספורט מושבעים. "מי שיבוא להרצאה שלי, לא חייב להבין בספורט – הוא הולך להתרגש, להשאיר את הציניות בצד, הוא הולך להבין איך ספורט יכול להשפיע עליו ועל הילדים שלו".

 

הסגנון שלך מאוד שונה מכתבי הספורט המסורתיים, אתה ורבים מהדור שלך מדווחים כאילו אתם חלק מהסיפור?

"אני מסכים איתך שאני חלק ממגמה של עיתונאים שיותר מכניסים את עצמם לסיפור, אבל אני משתדל לא להכניס את עצמי אלא יותר להביע את עצמי שזה שונה לגמרי. אני אדם שפועל על רגש בחיים, ואני אוהב להביע את עצמי דרך הרגש. יש היום הרבה אנשים שמביעים את עצמם דרך סטטיסטיקות, יש הרבה שדרך טקטיקות. אני החלטתי בשלב מסוים לעבור דרך המקום של האהבה או השנאה, או מה שאני מרגיש או מה שאחרים מרגישים, או יותר מזה לגרום לאנשים להרגיש משהו מסוים בקשר לספורט שהם בכלל לא חשבו עליו. אני בא להסביר להם למה הם יכולים להתרגש משחקן צרפתי אנונימי בשם אנגולו קאנטה יותר מאשר ברצלונה ומסי". 

אתה ראית, אני משער, שעות על שעות של משחקים, איך עדיין מתרגשים מזה?

"אני מודה שמבחינת לראות משחק או להתלהב ממנו, אז הרבה פחות. אני גדלתי בבית שאם היה את מכבי חיפה או מכבי ת"א בסיבוב השני של מוקדמות אופ"א אז הייתי בטירוף על זה יומיים לפני. או אליפות אירופה באתלטיקה, או אליפות אירופה בשחיה. את המונדיאל ב-98' ראיתי כולו, את כל 64 המשחקים, הכל הכל הכל, התקופה הכי מאושרת בחיים שלי. היום, בגלל שאני נמצא בזה ומשדר את זה, אז אני פחות מתרגש מזה, אבל כן עדיין מרגש אותי הסיפור, או לספר סיפור. החסימה בסיום משחק מס' 7 של לברון וקליבלנד ב-2016 למשל, בין אם אתה שונא את לברון או לא, אתה מבין שזה היסטורי. בגלל המהפך ולברון, כולם אוהבים אותו או שונאים אותו. בשנים האחרונות זה המשחק שהכי התרגשתי ממנו, וקמתי מהספה כמו ילד קטן, אבל בגלל הסיפור, לא בגלל המשחק". 

סיפורי סינדרלה – סיפורי הספורט הגדולים עם שרון דוידוביץ' – יום שני, שאלטר בר, 21:00 (פתיחת דלתות) – 25 שקלים לכרטיס