דוכן האוכל המהיר השדרותי "מקסיקו 70" התברך בשם הכי טוב, הכי מקורי והכי מוצלח שניתן אי פעם לטורטייה בר בישראל, אבל הוא גם מציב רף מאוד גבוה להצטיינות.

כמו שכל חובב ספורט יודע היטב, מבין שרשרת ההרים הקרויה טורניר הגביע העולמי בכדורגל מקסיקו 70 הייתה הפסגה הכי גבוהה שנבחרת ישראלית הצליחה לכבוש, ואפילו לשהות עליה מספר ימים כשווה בין שווים.

"מקסיקו 70". משהו מתגלגל | צילום: אשר קשר

כבר 50 שנה שנבחרות ישראל בכדורגל מנסות להעפיל לפסגות הללו, אבל נכשלות בדרך כלל כבר בתחילת העלייה ושבות הביתה חפויות ראש.

למרבה הצער, ההישג הקולינארי של "מקסיקו 70" בשדרות לא משתווה להישג הספורטיבי של מקסיקו 70 בטולוקה, שם כבש שפיגלר את שער השוויון ההיסטורי מול נבחרת שוודיה.

מנת הבית (אנטרקוט + קבב טלה) שהזמנתי בטורטייה אקסטרה לארג' (יש ארבעה גדלים) לא הצליחה לגרום לי לריגוש המשתווה לזה שתוקף אותי בכל פעם שאני שומע את נחמיה בן אברהם משדר את השער של שפיגלר.

אם להודות על האמת - בטורטייה שהזמנתי לא הייתה אפילו את הרגשת הסיפוק של התיקו אפס מול איטליה, שבאותו טורניר הגיעה עד לגמר והובסה שם על ידי ברזיל של פלה.

החיים שלך בלאפה

בהתחלה זה דווקא היה נחמד לראות את הבחור לוקח כדור בצק ללא שמרים, רק עם קמח, מים וקצת מלח (הטורטיות המקוריות עשויות מקמח תירס, אבל הגרסה מקמח חיטה הרבה יותר מעודנת ונוחה לגלגול), מרדד אותו דק, או יותר נכון מועך אותו במכשיר שמיועד בשביל זה עד שהוא נהייה דק דק ואז אופה אותו, מניח על טס מתכת ושואל מה תחפוץ.

חפצתי באבוקדו, חריף וזהו. הבחור ניגש אל הפלנצ'ה עם טס המתכת, העמיס את הבשר (טוב, אולי כשמדובר בכמות כזו "העמיס" היא מילה חזקה מדי), קיפל יפה והגיש עם צ'יפס תעשייתי.

הבשר עצמו דווקא היה בסדר, אלא שהבחור הגזים קצת עם השמן שנתחי הבשר והקבב טבלו בו על הפלנצ'ה. עקרונית לא אסון אבל מה שהיה עובר בלאפה רגילה וטובה, כי השמן היה נספג בבצק, לא קרה בטורטייה.

טוב שם טוב | צילום: אשר קשר

וזו בדיוק הבעיה ב"מקסיקו 70": הטורטייה, שכבודה במקומה מונח, לא מתחברת מספיק עם הבשר והרטבים שבתוכה, ונותרת מנוכרת וזרה להוויה המקומית.

אז אולי זה אני. זאת אומרת בטוח זה אני. כי על הביס הראשון התגעגעתי ללאפה הטובה, המוכרת, השמנמנה, הבשרנית, הסופגת אל תוכה את כל הטוב שבה והופכת לחלק אחד מהמנה.

עבורי, הטורטייה מרגישה סנובית, דקה, קשוחה וקשת עורף, עד כדי כך שהיא לא מוכנה להיות חלק מהמנה בכלל, עשוה טובה שהיא עוטפת אותה, אבל לא רוצה שיקשרו אותה יחד עמה.

דברים שלא עשיתי

אני יודע כמה נפוצים הטורטייה בר בימינו, וגם "מקסיקו 70" בשדרות הוא אחד המוסדות הקולינאריים הפופולאריים בעיר, אבל למה לא הופתעתי לראות חברים של הבחור שהגיעו עם שניצל בבאגט ממקום אחר, יושבים בחוץ ומשלמים רק על קולה?

למה קינאתי בהם? אולי בגלל שידעתי היטב שאין סיכוי שאשבע מטורטייה אחת מנוכרת אפילו שהיא בגודל אקסטרה לארג'. ואולי גם בגלל שבאגט עם שניצל עולה הרבה פחות ממה שאני הזמנתי.

בשלב זה התחלתי לתהות: אולי בכלל כל עניין הטורטיות הוא מזימה של התרבות המודרנית המקדשת רזון? האם זו תחבולה קפיטליסטית להרוויח יותר כסף ממעט בצק? האם זה בגלל שטורטייה אפשר לאכול בלי להתלכלך? האם זה שילוב של כל הדברים?

כשסיפרתי את כל התובנות הללו מאוחר יותר  לילדה שלי, היא הביטה בי בבוז. זה לא ממש פוגע בי אישית, כי בוז בגילאים מסוימים יכול להיות מבט קבוע בפניהם של ילדים.

"שמת רוטב שזיפים?", היא שאלה, "שמת סלסה?". כשעניתי לה שלא, היא שידרגה את מבט הבוז הקבוע להבעת סלידה וזלזול: "אז לא פלא שלא נהנית".

בגלל שלא רציתי לבחון כמה רחוק היחס והבעות הפנים שלה אליי יכולים להתדרדר, את הוויכוח עם הילדה ניהלתי עם עצמי מחוץ לחדרה.

בעשור השישי לחיי אני לא צריך רוטב שזיפים, סלסה או כל דבר אחר על מנת לדעת אם משהו טעים לי או לא.

מנה שווארמה טובה בלאפה היא עולם ומלואו של טעם גם בלי תוספים, כי לאפה, או פיתה עיראקית (או אשתנור בירושלמית) טעימה להפליא, מה שאי אפשר להגיד על הטורטייה שמרגישה כמו פפירוס בפה (טוב, אני לא עד כדי כך זקן כדי לזכור מה הטעם של פפירוס, אבל הנקודה ברורה, לא?).

אני לא יודע כמה טורטיות אכלו שחקני נבחרת ישראל במקסיקו 70, אבל אין לי ספק שכל מה שרצו היה לחזור הביתה ולאכול בשוק מחנה יהודה או בשוק התקווה לאפה עם בשר על האש ולראות בשידור חוזר את השער של שפיגלר בקולו האגדי של נחמיה בן אברהם משדר מטולוקה: "שער! איזה יופי. פגז! שער כזה יכול להיות גם בגמר!". 

מראה מקום:

"מקסיקו 70", כיכר הנשיא, שדרות

שעות פעילות: 11:00-24:00

טלפון: 08-6899990

פסקול: ערוץ הלהיטים של יס

תג מחיר: טורטייה אקסטרה לארג' מנת הבית - 50 שקל, קולה - 10 שקל;

סך הכל: 60 שקל