צילום: טל אריה

כשהיה בן 12 הבין ניב מליחי מכפר סבא שתי עובדות משמעותיות על עצמו ועל הסביבה. האחת היא, שמתחת לכיפה ולציצית מסתתרים כישרון משחק ואהבת הבמה והשנייה: שהסביבה הדתית בה הוא חי, מעדיפה את הבנים שלה ללא "אקססוריז" נוספים. "למדתי בבית הספר היסודי הדתי 'שילה' בכפר סבא", הוא נזכר. "ואחת המורות אמרה לי 'אני סומכת עליך שתכין קטע בהפתעה למופע בת המצווה של הבנות'. הייתי גאה ולקחתי את זה מאוד ברצינות. אני זוכר שבאתי לחזרה הראשונה עם השיר 'ישנן בנות' של דנה אינטרנשיונל, על קלטת. ביקשתי מכל הבנות להביא חצאיות ופיאות והתחלתי לבנות איתן את הכוריאוגרפיה לריקוד. התכוננו לזה שבועות, אבל רגע לפני שעלינו לבמה בהפתעה, לקחתי את זה צעד קדימה והחלטתי שגם כל הבנים מתאפרים".

שחקנית דתייה: יש פתרונות גם לסצנות מיניות
הרקדן ממודיעין שהפך לשחקן בתאטרון הקאמרי



מליחי מזכיר שמדובר בבית ספר דתי - מסגרת מאוד קשוחה. "כשהגיעה שעת השין, השיר התחיל להתנגן וכשעלינו, כולם היו בשוק", הוא מודה. "התערטלנו ועינטזנו והמופע נהיה קצת, איך נאמר - פיפ שואו כזה. מבחינתי, זה היה אמור להיות הדבר הכי היתולי ומצחיק, אבל המורה והמנהלת היו חיוורות. המורה כנראה לא עקבה אחרי החזרות שלנו בסוף שעות הלימודים. אני הרגשתי אנרגיה מדהימה והיו כפיים והיה כיף, אבל אחרי זה שתיהן באו ונזפו בי. חטפתי הכל. אני חושב שהן לא ידעו איך להתמודד עם זה וגם לא יכלו להפסיק את המופע באמצע. אחר כך היא התהלכה בחיוך מזויף ליד ההורים, לא ידעה אם להודות לנו. זה היה מאוד בתולי, אבל הרגשתי שזה הדבר הנכון".

18 שנים אחר כך, מליחי מטפס לאט אבל בטוח אל התודעה הישראלית, ותודה לפייסבוק וליו-טיוב. יכול להיות שנתקלתם בו כעגילה בסדרת הרשת המוקומנטרית (סאטירה דוקומנטרית) הלוהטת שלו "עגילה בשכונה", שכבר זכתה למאות אלפי צפיות ולפרשנויות פמיניסטיות, עדתיות וסוציולוגיות. הדמות שהוא מגלם שהיא לדבריו שילוב של הנשים בחייו, היא חלק בלתי נפרד משכונת עלייה בכפר סבא בה הוא נולד וגדל. היא מסתובבת בשכונה ויוצרת אינטראקציה עם נשות השכונה המבוגרות. אין ספק שצריך לצפות בה כדי להבין במה מדובר.

"זה הרגיש לי מאוד טבעי שהדמות מסתובבת בשכונת עלייה ולא בקניון או בשכונות החדשות", הוא עונה לשאלה למה דווקא שם. "עגילה חיה בשכונה. היא אמא שלי, דודות שלי, שכנות שלי, המוכרת במכולת. אני דוגם כל ניואנס קטן מכל דמות נשית בשכונה. אני חושב שהיא דמות מאוד חזקה. אני אוהב נשים חזקות. תראה, את סבתא שלי, כבר לא אוכל לצלם, לצערי. היא הייתה אישה מרתקת שעברה חיים לא פשוטים. אני זוכר את הקינות שלה כשהייתה שוטפת כלים. הייתה בוכה על תימן, על המשפחה שלה שנפטרה, על הבן שלה, ושרה בתימנית. זה מה שאני שומע היום מהנשים האלה, בנות שמונים פלוס שכבר אין לצידן איש בבית. זה הזמן שלהן לדבר על הילדות, על מה שהן מרגישות, בלי מסננת. אני עושה להן כבוד וגם נותן במה לנשים המזרחיות השקופות האלה שלא זכו לכך מעולם".



עגילה בשכונה
מליחי, בן 30, הוא ילד הסנדוויץ' במשפחה בה שלושה בנים, האבא ממוצא תימני והאמא פרסייה. אחרי בית הספר היסודי למד בחטיבת "בר לב" ובתיכון "רבין". בתום שירות כמש"ק מתנדבים בצה"ל, הוא הבין שהוא צריך ללמוד משחק ובגיל 23 התקבל ל"בית צבי", אבל סולק משם אחרי שנתיים "בגלל אינטריגות שאני מעדיף לא לדבר עליהן". זה לא היה פשוט עבורו לראות את החברים שלו מסיימים את הלימודים, אבל לפחות דבר אחד טוב יצא לו משם. "התחלתי עם עגילה בתחרות שירה ב'בית צבי'", הוא אומר, "הופעתי איתה בשיר מתוך ד"ר ג'ייקל ומיסטר הייד בשם 'תנו לי גברים'. ממש התמסרתי לבגדים, לאודם לאיפור הזול, לפיאה הלא הכי מוצלחת והגעתי איתה לבמה".



אחרי שבבית הספר למשחק אמרו לו ששחקן הוא כבר לא יהיה, הוא החליט לנסות ולצמוח מלמטה. "אמנם לדעתי, אני שחקן יותר דרמטי מאשר קומי", הוא מפתיע, "אבל הבנתי שלתיאטרון 'הבימה' או ל'קאמרי' לא תלך עם עגילה. תראה את החברים שלי בבית הספר רצים לאודישנים, נרשמים לסוכנויות ועושים הצגות ילדים. המקצוע לא פשוט וצריך סבלנות, והמון. אבל הבנתי שאם הדמות שלי היא קומית, אני צריך ללכת לבמות הפתוחות ומשם הגעתי לקאמל קומדי בר, לאוזן בר ושבלול, שהפך להיות מועדון הבית שלי. הייתי מגיע עם פיאה בלבד, ומנסה חומר. מהרגע שהגעתי לבמה עד שעמדתי מאחורי המצלמה, עברו שנתיים. ואז, התחלנו לצלם את
הפרק הראשון".

הפרק הראשון של "עגילה בשכונה" הופק בכלל עבור ערב שורשי יהדות תימן שמליחי יזם יחד עם תושבת השכונה עולמית מדמון - מעין ניסיון מוצלח למדי לחבר בין הפולקלור האותנטי בשכונה לבין הדור החדש. "בערב השביעי שהפקנו לפני כשנה, הקרנו את הפרק וזה היה שוס", הוא אומר. "העליתי אותו אחר כך