יוגב עמרני

"ווילי-ווילי-ווילי", צוהלות הנשים עם הישמע הצלילים הראשונים של המוזיקה, ונעמדות בזו אחר זו, מוכנות להתחיל לפזז. "ועכשיו קדימה בטור", מדריכה אותן אוסנת בריידמן-שרעבי, המובילה את הנשים ברחבי האולם שבמרכז הנוער והקהילה לזרוס שבכפר סבא.

הרקדניות שלא יורדות מהבמה גם בגיל 70
החיים ממשיכים במרץ: הקשישים שמטורפים על אקסטרים



בראייה מבחוץ ההתרחשות הזו מזכירה עוד חוג לריקודים, אבל שלא תטעו לרגע - מדובר כאן בחזרות של להקת פולקלור, שצועדת בימים אלה את צעדיה הראשונים - התימניים, כמובן - בדרך להפוך ללהקת פולקלור עירונית, אשר תופיע באירועים שונים, בעיר ומחוצה לה, בריקודים ושירים ממיטב המסורת התימנית.

"הקמת הלהקה היא תוצאה של היענות לרחשי הלב של תושבי השכונה", אומרת אוסנת שוויקי, מנהלת מרכז לזרוס, הממוקם בשכונת עלייה, ויוזמת הרעיון. "התושבים בשכונה, שרובם יוצאי תימן, הגיעו לערב פולקלור תימני שערכנו בעבר, וכולם התלהבו, קמו ורקדו. ואז הם אמרו שגם הם רוצים כזה. כמרכז קהילתי תפקידנו להקשיב לקולות מהשטח ולצרכים של התושבים. אז השגנו תקציב קטן מהעירייה והקמנו את הלהקה בחודש יולי".

"בשכונה שרוב תושביה יוצאי תימן, אך מתבקש שתקום להקה שתייצג את התרבות של השכונה, ושל התימנים בארץ בכלל", אומרת בריידמן-שרעבי, המנהלת האמנותית של הלהקה. "בינתיים הלהקה המתגבשת, המונה 11 איש, לא ממש מייצגת את כלל תושבי השכונה, כיוון שרוקדים בה רק בני 50 ו-60 פלוס, ולמעט גבר אמיץ אחד היא מבוססת על טוהרת הנשים. כולן, באופן לא כל כך מפתיע, בנות העדה התימנית.

"אנחנו מקווים שבהמשך ההרכב הזה ישתנה ויצטרפו ללהקה גברים וצעירים", אומרת בריידמן שרעבי, בת העדה התימנית בעצמה ובעלת ניסיון רב במחול פולקלוריסטי תימני. במשך 15 שנה היא שימשה כמנהלת האמנותית של להקת "עורי תימן" בחדרה עד שזו נסגרה, והיא גם הכוריאוגרפית של שתי להקות תימניות נוספות: "רחובות תימן" ברחובות ו"בת נדיבים" בפתח תקוה. בנוסף לכך, במשך 13 שנה היא רקדה בלהקת "ענבל" וזכתה בפרס שבזי שלוש פעמים.

גאוות יחידה
מטרתה של הלהקה, שזכתה לשם "איילת חן" ("שאר השמות היו תפוסים", מסבירה שוויקי), היא שימור המסורת והתרבות התימנית. "כמו שיש קונסרבטוריון, ריקודי עם וטברנות, מבחינתי צריך גם משהו תימני", אומרת שוויקי. "אני רוצה גאוות יחידה על הבמה. מטרה נוספת היא חיזוק הקשר הבין-דורי, כך שבלהקה ירקדו אנשים מכל הגילאים".

בינתיים, כאמור, חיזוק הקשר הבין-דורי מתעכב קמעה. בריידמן: "בלהקות האחרות שלי יש צעירים. אני עדיין לא יודעת להסביר למה לא מגיעים צעירים ללהקה. אולי שימור המסורת לא טבוע בהם כמו אצל המבוגרים. אולי אנשים מגיעים בגיל מאוחר יותר להכרה בחשיבות המסורת, ואולי הצעירים עסוקים יותר בבניית החיים שלהם ויש להם פחות זמן ואנרגיה להצטרף. יש גם כאלה שאוהבים לרכוב על ההצלחה, ואני מקווה שבהמשך צעירים יצטרפו אלינו".

בנות 60 לא מתקשות לרקוד מבחינה פיזית?
בריידמן-שרעבי: "אנחנו לא להקת ה'בולשוי' ולא מחפשים טכניקה של בלט קלאסי או יכולת גמישות מופרזת. התנועה התימנית ידידותית מאוד לגוף, אבל בהחלט צריך להיות בכושר".

שוויקי: "מי שעומד בקצב, נשאר. אני לא רוצה בלהקה עוד מבוגרים, בני יותר מ-60. יש לנו כבר מבוגרים ועכשיו אני רוצה צעירים".

אתן עורכות אודישנים?
בריידמן: "לא. אין דרישות מיוחדות. כל אחד יכול להתקבל, בתנאי שיש לו היכולת לרקוד. לא צריך ניסיון אלא אהבה לריקוד ולמורשת התימנית".

"צריך רק לבוא, לשמוע ולרקוד", אומרת עליזה (שם בדוי), חברת הלהקה בת ה־62, שמעדיפה לשמור על אלמוניותה כדי שבלהקה הנוספת בה היא רוקדת לא יידעו שהיא רוקדת על שתי חתונות. "אוסי (אוסנת בריידמן) מפרקת כל צעד למיליון. יש בנות
שהגיעו לפה מבלי לדעת לרקוד".

מה משך אותך להצטרף ללהקה?
עליזה: "כל החיים אני רוקדת. אבי ז"ל לקח איתו לכל מקום פח זיתים בתפקיד דרבוקה והרקיד בעזרתו אנשים. ירשתי את האהבה למוזיקה התימנית ממנו. אין מילים להגדיר כמה הלהקה עושה לי טוב. היא נותנת שמחת חיים. את באה לכאן בלי מצב רוח, ומתעוררת לחיים. זה כאילו שמטעינים אותך על ידי בטריה. כל נים בגוף רוקד. את נעשית קלילה ורוקדת כמו איילה. אני חוזרת הביתה עם אנרגיות חיוביות. אני מחכה משיעור לשיעור ומחכה בכיליון עיניים שנופיע".



עניין של אומץ
עליזה אינה היחידה. יש עוד כמה חברות להקה שרוקדות בעוד להקות. למשל, רחל דמתי, 66, תושבת שכונת עלייה, חברה גם בלהקת ריקודים בלקניים. "אני מתה על להקות תימניות", היא אומרת. "חלמתי שתהיה להקה תימנית. את יודעת איזו שמחת חיים יש פה? רק שומעים את השירה והניגון, ועפים למעלה, לשמיים".

גם שלמה טביב, 65, מכפר סבא, הגבר האמיץ