"הלבוש שלנו מוציא מהאנשים את הפנימיות שלהם. זה כמו הצד השחור של המראה... אם אדם מרושע או חוטא, זה מה שזה יוציא ממנו. אני הולכת ברחוב עם רעלה - יש ימים שהכול עובר חלק ויש ימים שאני מקבלת ביזיונות מאוד גדולים...שאני חוזרת הביתה, ממש עם צלקות בנפש", כך מתארת חיה, חוזרת בתשובה, בוגרת ספרות ומדעי המחשב באוניברסיטה העברית את התגובות שהיא מקבלת מאז החליטה להתחזק באמונתה ולהוסיף ללבושה כיסוי פנים ושכבות רבות.

אישה ובנותיה עוטות רדיד עם רעלה מאה שערים, ירושלים, 2015. צילום: אביר סולטן

במסגרת ההכנות לתערוכה "מבט מצועף" שנפתחה לאחרונה במוזיאון ישראל בירושלים, ראיינה האוצרת נעם ברעם–בן יוסף, במשך שנים, עשרות נשים יהודיות, מוסלמיות ונוצריות העוטות על עצמן שכבות לבוש רבות כביטוי לאדיקותן הדתית. "המפגש עם נשות הצניעות עורר בי מחשבות על תגובות המתבוננים בנשים המכוסות והרעולות. האם המבט של כל אחד ואחת מאיתנו אינו למעשה 'מבט מצועף' מבעד לרעלה הפרטית המתייגת שלו או שלה?"

אישה יהודייה עוטה רדיד עם רעלה  מאה שערים, ירושלים, 2012. צילום: יעל גדות. הרדיד נשרך על הארץ כדי לדמותו ליריעות המשכן שהשתרכו אחר אוהל מועד במדבר באופן זה מסמלת האישה את נוכחותה של השכינה

ברעם-בן יוסף מסבירה "אין בידינו כלים להבין את התופעה המורכבת הזאת רק באמצעות התבוננות חיצונית, והתערוכה מספקת הזדמנות להכיר את נקודת מבטן של הנשים עצמן, כפי שהן מסבירות אותה. נשים רעולות מעוררות דיון סוער בכל העולם, אבל רק בישראל ובפרט בירושלים, אפשר לראות את השיח הלא-מילולי בין היהודיות למוסלמיות ולנזירות שמתקיים באמצעות הבגדים".

אישה מוסלמית עוטה רעלה לבנה והחריץ לעיניה צר במיוחד ירושלים העתיקה, 2012. צילם: יורם ביברמן

"להגדיר אישה לפי גובה, משקל והיקפים זה פשוט שנאה"

על פי אמונות רווחות בשלוש הדתות, האישה היא זו הנושאת באחריות לחטא הקדמון ומשום כך עליה להתכסות בשכבות, כדי להסתיר את תווי המתאר של גופה ולא להביא שוב את הגבר לידי עבירה. מצד שני, בראיונות התברר לברעם-בן יוסף שרבות מ'נשות הצניעות' רואות בטשטוש הגוף והמיניות ביטוי לעצמאותן ולבחירתן החופשית בזהותן ובהשתייכותן החברתית. כמה מהן סיפרו לה, שהלבוש הזה מקנה להן תחושה של ייחוד, שאי אפשר להישאר אדיש כלפיו. כך למשל מסבירה שפרה שחזרה בתשובה: "אם השם רוצה שאהיה הדמות שמפחידה אנשים ברחוב, אז אני אהיה... אני מרגישה שלשם כך הגעתי לעולם הזה, כפשוטו, זה התיקון שלי בעולם הזה. לקדש את השם על הצניעות", ואמל המוסלמית סיפרה בדמעות: "הרגשתי... איזה שיכרון חושים... כאילו המלאכים הרימו אותי. הרגשתי שאלוהים בחר אותי ממיליון נשים שאני אלבש את הנקאב".

אישה מוסלמית עוטה רעלה (נקאב) ירושלים העתיקה, 2001. צילום: מיכאל לויט

נשים אחדות תיארו גם את ההגנה שהלבוש מעניק להן: "מאז שאני לובשת את הנקאב ואני מכוסה, אף אחד לא מטריד אותי. היו מטרידים, שורקים, היום אף אחד לא אומר לי: איזה ישבן! איזה חזה! איזה עיניים!  אני מדבובה (מוחבאת), מוסתרת מעין כול. אני מרגישה הרבה יותר בנוח כשאני מכוסה", אומרת לטיפה.  ושפרה מוסיפה: "ופתאום אני הסתכלתי על הקניון ואני רואה את כל הבובות ראווה ואני רואה את כל הרדיפה הזאת אחרי משקל ואחרי היקפים ואחרי הגדרות, ואמרתי לעצמי 'השם תרחם'. העולם הזה מנוהל על ידי חבורה של גברים שונאי נשים! כי להגדיר אישה לפי גובה, משקל והיקפים, זה פשוט שנאה, זה אכזריות...".

ילדות בחליפות תפילה ירושלים העתיקה, 2017. צילום: יורם ביברמן

פרופ' עידו ברונו, מנכ"ל מוזיאון ישראל: "התערוכה היא ניסיון ראשון מסוגו בעולם לחשוף בפני הציבור את עולמן הפנימי של נשות הצניעות. העיסוק בתופעה על ובין קירות הגלריה מזמין את המבקרים ללמוד על ההשקפות ועל אורח-החיים של נשות הצניעות מתוך הפרשנות שהן עצמן מעניקות לדברים, ומאפשר הכרות עם האקלים התרבותי, הפוליטי והאישי שלהן".

נשים בלבוש המוסלמי החדש ירושלים העתיקה, 2013. צילום: שרה שומן

בתערוכה, שתוצג עד ה 29.2.2020, ניתן לצפות ב-13 דמויות המדגימות את מערכות הלבוש השונות, תצלומים של אלכס ליבק, אביר סולטן, אחמד ע'רבלי, גלי טיבון, דפנה טל ואחרים ועבודת וידאו בבימויו של האמן הרב-תחומי ארי טפרברג, ובה  שלוש שחקניות – יהודייה, מוסלמית ונוצרייה - שמספרות את סיפורן על פי מילותיהן של הנשים שרואיינו.