כשמה של פרשה זו כן רוב עניינה: ראשית העולם, האנושות והציביליזציה. תיאור כל אלו בפסוקים הראשונים של התורה מעמת כביכול את הכתוב עם הכרתנו את המציאות כפי שהיא - היינו המדע.

צילום המחשה: shutterstock

עימות אפשרי זה תלוי בהנחת היסוד שהנכתב בפרשה זו הוא אכן תיאור היסטורי-מציאותי של בריאת העולם בשישה ימים. אך רוב העוסקים בחקר המקרא, ובכלל זה גויים ושאינם, אקדמאיים ויושבי בתי מדרש, אתאיסיטיים ומאמינים, בדורנו ובדורות ראשונים, מסכימים כי רוב סיפור הבריאה (או לפחות חלקים נכבדים ממנו) הוא סימבולי (סמלי) שלא בא להעניק אינפורמציה היסטורית-אסטרונומית, פיסיקלית, כימית וביולוגית על העולם.

אמנם, קיימת מחלוקת אדירה מהי משמעות-הסמליות המתוארת בפסוקי בראשית אלו (הן בעולם היהדות - רציונליים ומקובלים - לא כל שכן בעולם האקדמיה וכו'), אך מוסכם כי תיאור הבריאה בפרשתנו כפי שהוא, ובכלל זה פסוקים ומילים סתומי פשר (ודי אם נזכיר את המילה הראשונה: "בראשית" שאין בר דעת הכפוף לחשיבה סיבתית יכול להבינה) הם סמליים ואינם כפשטם. על כן, העימות, אם קיים, בין מדע לאמונה, אין לו להסתמך על פסוקי הבריאה, אם בכלל.

עץ הדעת. צילום המחשה: shutterstock
מי שמרחיק לכת בעולם היהדות עם פרשנותו לסיפור הבריאה הוא הרמב"ם (פרשנות שהתקבלה למעשה על רוב הפרשנים שאחריו - להוציא את המקובלים). בתחילת ספרו "מורה נבוכים", טוען הרמב"ם, כי לא רק הבריאה עצמה והמתואר בה הם סמליים, אלא למעשה, כל סיפור גן העדן, חטא אדם וחווה, הנחש וכו', הוא אלגוריסטי (משל, דוגמה).

כלומר, חטא אדם הראשון, פיתוי האישה על ידי הנחש וכו', לא הייתה סצנה היסטורית אליבא דהרמב"ם - אלא משל בלבד. ופירושו המופתי, שנאמר אותו בתמצות ובראשי פרקים (שכן הוא דורש ידע פילוסופי אפיסטימולוגי נרחב מאוד), אומר כך: האדם (כל בני האדם, ולא אישיות ספציפית) ראוי היה להיות כאלוהים יודע טוב ורע, חלקו-האלוהי של האדם היה אמור להביאו לכך שהוא יהיה יצור "תבוני טהור".

שבו אין העולם נבחן בקטיגוריות של מוסר, טוב ורע, שיפוט סובייקטיבי וכו' אלא על פי התבונה והרציונל בלבד. בו ברגע שרצונו של האדם נתן לדימיונו להשתלט על שכלו (תבונתו) זה היה חטאו וגם..עונשו.

הסבר: האדם כבן אנוש היה אמור להתנהל בעולם על פי תבונתו: אין הוא רואה ב-אש, נניח, שהיא טובה או רעה לו, אלא הוא רואה ב-אש תופעה אנרגטית פיסקלית וכימית ללא כל משמעות סובייקטיבית. בו ברגע שהאדם החל לראות באש פונקציות שאינן קיימות בה כשלעצמה, אלא מעבר לכך (האש הזו "נעימה" לביתי, ואני גם יכול לשרוף בה את שדה חברי), הוא למעשה חטא, וקיבל את עונשו שהוא למעשה: כולנו - יצורים שאינם מסוגלים לחשוב רק בצורה תבונית.

הפסוק המתאר את החטא (והעונש) לדעת הרמב"ם הוא "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל..". בשים לב היטב למילים: "טוב" העץ, "תאוה הוא לעיניים", "נחמד". אלו מילים שאינן מתארות את העץ כשלעצמו, אלא כפי שהוא נראה בעיני האדם (האישה והאדם בסיפור הבריאה אצל הרמב"ם הם למעשה אחד).

הנחש הפתייני, לדעת הרמב"ם, אינו תיאור של זוחל, אלא סמל לרצונו של האדם המפתה אותו להסתכל על העולם בצורה לא אובייקטיבית ותבונית (כמאמר התלמוד: 'הוא השטן, הוא יצר הרע הוא מלאך המוות') ומכביד, ולעיתים מונע ממנו להכיר את האמת היחידה שקיימת לדעת הרמב"ם והיא - אלוהים.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו