בפרשתנו, פרשת וישלח, שהיא המשך קורותיו של יעקב עם חזרתו אל מולדתו יחד עם משפחתו, מופיעה הטרגדיה הכעורה הפוקדת את יעקב, עם חטיפתה של דינה, בתו, על ידי יורש העצר החיווי (אחד מעמי כנען).

חטיפת דינה על ידי שכם. , ציורו של ג'יימס טיסו.

הסיפור המקראי מפורסם ונחזור עליו בקצרה: דינה מטיילת באיזור מגוריה. בנו של חמור נשיא העם החיווי, אדם בשם שכם, חוטף אותה, מענה אותה ואונס אותה ולאחר מכן גם מתאהב ומעוניין לשאתה לאישה. יעקב ומשפחתו מזועזעים מהמקרה, ואחיי דינה מחליטים לנקום בדרך עורמה בשכם האנס ומבקשים שימול את עצמו ואת משפחתו אם הוא מעוניין בה. בהיות ששכם הוא גם יורש העצר, אז הוא מתבקש שכל עמו גם ימולו את עצמם.


זו הייתה טקטיקת קרב שנועדה להחליש את האוייב שערך ברית המילה קולקטיבית, לקראת מסע ה'ונדטה' (נקמה) שתכננו אחי דינה, ובייחוד שמעון ולוי. ואכן, שני האחים נלחמים בהם, הורגים את שכם ואת אביו, וגם את כל התושבים הזכרים ("וַיָּבֹאוּ עַל-הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגו כָּל-זָכָר"). יעקב ששומע על הטבח שעשו בניו, גוער בהם ולא סולח עד סוף ימיו ורגעים לפני פטירתו, במקום לברך את בניו שמעון ולוי, כיתר הבנים, הוא מקלל אותם.


זה הסיפור המתואר, שאיך שלא נצבע אותו הוא נותר בעייתי מאוד. חז"ל בהחלט מנסים להבין כיצד הותרו דמם של חפים מפשע במסגרת הנקם (להם ולנו ברור ומובן שבתקופתם בהיעדר מנגנון שיפוטי, האנס היה בן מוות, אבל מה עם היתר?).

אחי דינה נוקמים. תחריט מאת מתאוס מריאן

פירושים שונים ניתנו, חלקם מופרכים וחלקם יש בהם מן ההיגיון (ר' חיים בן עטר, בספרו "אור החיים" מעלה השערה יפה שלבני העיר היה דין "רודף" - כלומר, האחים באו להרוג רק את האנס, אך תושבי העיר הזכרים היו מטבע הדברים מגינים על משפחת המלוכה בניסיון להרוג את התוקפים, ומכך ש"הבא להורגך השכם להורגו") אך כך או כך, הדבר אינו מתקבל על שום דעת (וחז"ל בכלל זה) ובפשט המקרא עצמו אנו רואים שיעקב גם לא מקבל זאת.


בנוסף, שיחתם של יעקב עם שמעון ולוי לאחר הטבח מעוררת שלוש תמיהות: יעקב גוער בבניו ואומר: "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ..וַאֲנִי, מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי". יעקב נוזף באחים הטובחים בשל שיקולים תועלתניים ולאו דווקא מוסריים, ובניו עונים לו: "הכזונה יעשה את אחותנו?".

ושלוש התמיהות הן פשוטות: ראשית, תשובת הבנים לדברי יעקב לא מתייחסת כלל לדבריו (איך תשובתם עונה לדברי יעקב?) שנית, בסוף ימיו כשהוא מקלל אותם ללא ספק הוא שופט אותם "מוסרית" על מעשיהם. ושלישית, בפרשתנו, יעקב לא משיב על דבריהם, משמע שהוא קיבל את הסברם, ואם כן, מדוע הוא ממתין עד לסוף ימיו כדי "לסגור איתם חשבון"?


התשובה היא כך: יעקב חשב כי כוונת בניו הייתה טובה בעיקרון, אך "התפקששה" (אנאלוגיה טובה היא, סיכול ממוקד בעזה, נניח, שמתפקשש בגלל טעות וכולל הרג של "לא מעורבים" רבים). ולכן, "מוסרית" אין לו מה לדבר איתם אלא: "מה יעשו נגדנו העולם בגללכם?". תשובתם הבהירה לו כי כוונתם הייתה להרוג את שכם בלבד ( "הכזונה יעשה את אחותנו?") ולא רגשי זעם ונקמה כלפי כל התושבים. ובעצם כאן הסתיים התחקיר.

אבל, במשך השנים מבין יעקב ששמעון ולוי לא כל כך עקביים ב'אחוות אחים' כמו שהם ניסו לצייר את עצמם. הוא התוודע לזה בסוף ימיו כשנודע לו שהם היו שותפים (ולדעת חז"ל הם הגורמים העיקריים) למכירת יוסף. מכאן משמע, שהטבח בשכם היה מונע מרגשות זעם ונקמה ולא מאיזו אחוות אחים מדומיינת שהתפקששה.

או אז, כשהוא מקללם בסוף ימיו הוא אומר להם במפורש (אם כי בלשון מליצית): "כי באפם הרגו איש (אלו אנשי שכם) וברצונם עיקרו שור (זהו יוסף, שנאמר עליו "בכור שורו"). כלומר, הזעם ("באפם") הוא שהנחה אתכם, וכוונתכם הייתה בזויה מלכתחילה. אם כך: "בסודם אל תבוא נפשי ובקהלם אל תחד כבודי". אינני מעוניין להיות לא בחברתכם ולא בקהלכם.