מאיה הגיעה מהגן עם עציץ קטן והתעקשה לרדת לגינה של הבניין לשתול אותו. "בסדר", אמר לה אחי. "מחר נשתול", וחשב שעד מחר היא תשכח את העציץ הקטן שהניח על אדן החלון. אבל מאיה לא ויתרה. למרות הגשם, הרוח והקור, היא עמדה על שלה: "הגננת אמרה שצריך היום". אחי התאפק שלא לומר לה "אז שהגננת תבוא ותשתול" והפעיל את כל המניפולציות שעבדו על ילדיו הגדולים, ללא הועיל. הילדה רוצה לשתול והיום.

"מה נסגר עם הגננות והשתילים?", הוא שאל אותי בערב. אני אמרתי לו שנדמה לי שט"ו בשבט הגיע. "וואלה", הוא אמר. "וואלה", עניתי. "זה אומר שיש איזה חופש ברקע?", הוא שאל בחשש ואני אמרתי שלא נראה לי. "אבל פעם היה", הוא אמר והתחיל בינינו ויכוח אם היה או לא.

איור: shutterstock


היה או לא היה, בכל מקרה פעם לט"ו בשבט היה מקום של כבוד בחגי ישראל. יצאנו ברינה ובשמחה לנטוע עצים, קיבלנו תעודה מהקרן הקיימת, אמא שלי הייתה קונה המון פירות יבשים שאף אחד לא ממש אכל וכולנו שרנו "השקדייה פורחת ולמוטי יש קרחת".

ככה קרה, מבלי שנשים לב, שהחג השמח הזה לעצים איכשהו נעלם, נכחד, הפך לדינוזאור. לחג הזה, שהיינו חוגגים פעם עם הרבה בוץ על הברכיים, הייתה נוכחות של יום חגיגי. אם היית הורה לילד, התזכורת הייתה מגיעה עם גננת עליזה שהחליטה לנטוע גן ירק בחלק האחורי של הגן ולטובת העניין גוייסו כל ההורים עם מעדר וחוסר אנרגיות למבצע נטיעות.

והיה גם איזה קטע עם עץ משאלות שהילדים בנו. היצירתיות הייתה באה בצורת שיפודי מרשמלו וסוכריות, כי גם לנו היה חשק שהחיים שלנו יוצפו בנקודות מתוקות.

הילדים היו מתבקשים להביא לגן או לכיתה פירות יבשים, אפילו שעד היום לא פגשתי את הילד שאוהב אננס או משמש מיובש, אבל כולם היו נוטלים חלק בתשוקה הזאת למלא את החור הזה בשנה - בחג לתפארת.

"תגיד, לא ביקשו מכם להביא השבוע פירות יבשים?", שאלתי את צעיר הבנים. הוא אמר שנראה לו שכן, אבל לא צריך כי גם ככה "אני לא אוהב".

אבל אני התעקשתי. מצאתי דוכן עם איש חביב שאמר לי שזו שעתם היפה של הצימוקים והעמיס עליי עוד כל מיני בקופסה יפה שתעזור לי לרגשות האשם.

אז מאיה ורועי שתלו את העץ בכניסה של הבניין וכל בוקר היא בדקה אם הוא גדל. בכלל, היו לה רעיונות לעיצוב הגינה מחדש. "מי יודע", אומר אחי, "אולי היא תהיה מהנדסת גינות". כל זה קורה בזמן שהקטן שלי לא הבין בשביל מה צריך לציין את ט"ו בשבט אם אין יום חופש. עד שנולדה לנו מהנדסת גינות במשפחה, נבטל את החג? אין מצב.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו