אז אני אומרת למה צריך לציין את יום המשפחה? מה אנחנו לא זוכרים שמשפחה לא בוחרים ועקב כך אנחנו תקועים איתה לנצח נצחים? מה, אנחנו לא יודעים 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע - כולל שבתות, חגים, מועדים וימי מחלה שאנחנו משפחה? מה יש בסטטוס הזה שדורש חגיגה מיוחדת?

לא מספיק כל שישבת, ראש השנה, פסח, סוכות, חנוכה ויום העצמאות? מה, אין לנו מספיק ימים בלוח השנה להיות ביחד, שבהם תמיד נרצה להרוג אחד את השני? מה זה נותן חוץ מתזזת מיותרת של מערכת החינוך על שלוחותיה הרבות, ליצירת טקסים ותוכן משמעותי שכולו דבק?

איור: shutterstock


אין בית בישראל שלא מחפש עכשיו תמונה משפחתית. של כולנו יחד. הרי אין כזו, תמיד מישהו חסר, זה שצילם או זה שלא התחשק לו, ובסוף כולם מביאים את אותה תמונה. ההיא מהברית של אחד הילדים, בה כולם בני שלוש. ולא משנה שהם כבר סיימו צבא. העיקר שתהיה תמונה ליום המשפחה, שהילד יעשה ממנה מסגרת מקושטת שנתקע אותה איפשהו וניזכר שאנחנו משפחה. כי באמת, אין לנו מספיק תמונות.

ושלא נדבר על כך שצריך לקחת יום חופש. לא רק ההורים, גם סבא וסבתא. מה, הם לא משפחה? ברור, משפחה אבל בלי אחים. גם ביום המשפחה אסור להביא אחים למסיבה. ובהזדמנות חגיגית זו, ברוח הפלורליזם, נספר לילדים על כל מיני סוגי משפחות - חד הורית, חד מינית, דו הורית, ורגילה. סתם משפחה רגילה. אבא, אמא וילדים. יש גם כאלה, לא עלינו.

ביום הזה גם נאלץ את הילדים לכתוב להורים ברכה מרגשת על איזה מזל שאתם שלנו, בזמן שרוב הילדים, בעיקר המתבגרים, היו רוצים הורים אחרים - לא בגלל שאנחנו לא טובים אלא בגלל שככה זה, כולם רוצים את המשהו האחר.

שלא נדבר על זה שיום המשפחה דרס בגסות רוח וללא רחמים את יום האם היקר, זה שהיינו אמורות לקבל בו פרח ושיר של 'אמא יקרה לי'. פתאום כל המשפחה נדחפה ליום הזה וצריך להגיד תודה לאבא, לסבתא, לסבא ולילדים, שרק לפני רגע צווחנו עליהם שיסדרו את החדר.

ושלא נדבר על שלל הודעות ברשתות החברתיות שמלאות בקיטש, עם חרוזים על כמה נפלאים החיים ואיזה מזל שלא היינו צריכים לבחור משפחה. אני אומרת בואו נעשה יום חדש, יום בלי משפחה. יום שבו כל אחד יהיה עם עצמו, בלי טקסים, בלי אירועים, רק עם האפשרות להתבודדות מוחלטת.

לא חלילה לברוח מהמשפחה, אלא להיות בלעדיה ליום אחד. 24 שעות, ולעשות מה שמתחשק לך בלי להרגיש רגשות אשם. להשתעמם לבד, לאכול לבד, לשתות לבד, לריב עם עצמך - לבד, להיות במוצהר בלתי משפחתי, מכל הסוגים והמינים. בלי ברכות, טקסים והצהרות. כי ככה זה תמיד, רק כשאין לך את הדבר אתה יודע להעריך אותו. ומה אנחנו רוצים בעצם? תכל'ס, את התמונה שהוצאנו מהאלבום בחזרה. בלי מסגרת ובלי דבק.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו