על רצפת הגלריה באזור התעשייה עמק חפר מצטופפים עשרות בני נוער בשקי שינה ואוגרים כוחות. אחרי לילה לבן, שבמהלכו חשבו, דיברו, התחברו ויצרו, הם מציגים את מה שביקשו לצעוק כבר מזמן. כל אחד מהם, בעבודת יחיד או בקבוצה, בחר בדרך משלו באירוע ייחודי וראשון מסוגו בארץ, "האקתון תרבות": 24 שעות של עשייה אמנותית במחיצת 200 בני נוער מכל רחבי הארץ, תלמידי תוכנית היל"ה.

לאה ברייטלי. צילום: יאיר שגיא

"לכל אחד מהם יש סיפור אישי מורכב, כולם נשרו או הונשרו מהמערכת הפורמלית", אומר מנשה סמירה, מנכ"ל רשת עתיד, שמפעילה את תוכנית היל"ה של משרד החינוך. "המטרה שלנו היא לאתר אותם, להגיע אליהם ולבנות להם תוכנית לימודים תפורה למידותיהם. בסיומה יש להם 12 שנות לימוד, בגרות והסמכה מקצועית, כל אחד לפי רמת היכולת שלו".

מרתון אל תוך הלילה

בשעות הצהריים של יום חמישי הם הגיעו לגלריה הענקית, שהפכה, ככל שהתאחרו שעות הלילה, למקום שופע קולות, צבעים ומסרים. כולם התמסרו למרתון בן 24 שעות, שכולו מלאכת ציור, פיסול, גרפיטי, כתיבה ותאטרון. האירוע הסתיים ביום שישי בצהריים, כשהשופטים סיירו בהתרגשות בין העבודות. אחד מהם היה דביר בנדק. "אני גאה לקחת חלק בעשייה של בני נוער שמוכיחים שאין דבר כזה בלתי אפשרי", הוא אומר. "היצירות האלה מספרות את הסיפור האישי של כל אחד מהם".

דביר בנדק בתחרות. צילום: דוידי לאור

גם יפעת קלמרו, מנהלת מחלקת קידום נוער במשרד החינוך, לא נשארת אדישה מול עשרות המיצגים המקוריים, שכל אחד מהם מאיר באור אחר את בני הנוער.

"הרעיון הוא לאפשר להם לעצב ולבטא את עצמם באמצעים אמנותיים מיוחדים", היא אומרת. "מדובר בחבר'ה שחלקם עברו דברים לא פשוטים. חלקם היו הילדים השקופים של המערכת, בחלקם איש לא האמין. יש ביניהם כאלה שהסתבכו בכל מיני בעיות, ויש כאלה שפשוט לא הסתדרו עם המערכת. זאת ההזדמנות שלנו לשמוע את הסיפור שלהם, להבין דרכם מה הם צריכים כדי לחוות הצלחה ובעיקר לאפשר את הביטוי העצמי".

יפעת קלמרו. צילום: יאיר שגיא


"אלה צעירים שרוצים שיראו אותם בלי לשפוט ולתייג אותם ובלי להכתיב להם איך הם צריכים להתנהג", אומר סמירה. "חלק מהכשרונות שהתגלו כאן ימשיכו לעבוד עם היוצרים שבאו להעביר להם סדנאות ולשפוט. חלקם זוכים בפרסים, וחלקם עוברים חוויה של יצירה משותפת וחשיפה עצמית, שהיא לא פחות משמעותית מכל פרס".

כבר לא שקופה

עיניה הכחולות של לאה ברייטלי, 18, מצפת נוצצות מהתרגשות. "לא ישנו כל הלילה ואנחנו לא עייפים", היא אומרת. "אנחנו מלאים באדרנלין מכל התהליך המדהים שעברנו כאן".

הבד שמולה מרוח בשלל צבעים. "זאת אני וכל הצבעים שבי", היא אומרת. "פעם הייתי שקופה, אף אחד לא יכול היה לראות שיש בי בכלל צבעים. גם אני לא ראיתי אותם, חשבתי שאני לא שווה כלום, שאין לי מה להגיד, שאני לא מעניינת אף אחד. קשת הצבעים הזאת שהיתה בתוכי פרצה החוצה הלילה, כי זה בעצם מה שיש בתוכי, קשת שלמה שאף אחד לא ראה אף פעם".

היא נולדה בטבריה וגדלה בצפת, בת שלישית למשפחה דתית בת שש נפשות. במערכת החינוך הפורמלית לא מצאה את דרכה. "גדלתי בעיר שקטה שאין הרבה מה לעשות בה, בעיקר אם אתה לא דתי, ואני עזבתי את הדת בגיל 16. תמיד הייתי ילדה שקופה, חסרת ביטחון, ביישנית וסגורה. היו לי בעיות קשב וריכוז שלא אפשרו לי ללמוד בכיתה רגילה ועברתי המון מסגרות.

"לא עשיתי בעיות, אני לא מופרעת, פשוט לא מצאתי את עצמי, לא מבחינה דתית ולא מבחינה לימודית. הרגשתי שאף אחד לא מבין אותי, אף אחד לא רואה את כל הצבעים שיש בי, רק מניחים שאני עצלנית, שאני לא רוצה ללמוד. קיבלתי מין מסר סמוי מהמסגרת שלא יצא ממני שום דבר. כמובן שלא רציתי להתגייס לצבא, במקום שממנו אני מגיעה בנות עושות שירות לאומי או לא מתגייסות".

לפני שנתיים שמעה ברייטלי על תוכנית היל"ה. "הבנתי שזאת מסגרת שניתן לעשות בה בגרות, והלמידה בה היא אחרת. חשבתי שכדאי לנסות. הגעתי לקידום נוער בצפת בלי הרבה ציפיות ומצאתי בית".

מה מצאת שם?
"מסגרת קטנה שמתאימה לי ונותנת ביטחון. זה מקום שבו כולם מבינים את השפה של כולם, כי כולם מרגישים אותו דבר, וגם מתעקשים עלייך, לא נבהלים ממך. התגברתי על הפחדים שלי בדרכים עקיפות כמו קורס סנפלינג, קורס צלילה, דברים שלא הייתי מקבלת בשום מסגרת. היום אני עושה המון דברים שלא חשבתי שאהיה מסוגלת, כמו בגרות חמש יחידות באנגלית. אני כבר לא השקטה והביישנית, ובעיקר לא הילדה השקופה".

מה החלום שלך?
"להיות מדריכת חי"ר בצבא, ללמוד פסיכולוגיה ולעזור לילדים שנמצאים במצב שבו הייתי. לפני שנתיים לא היו לי חלומות, היום ברור לי שאני יכולה להגשים כל מה שארצה. התהליך שעברנו כאן ב־24 שעות ריכז עבורי את כל הדרך שעשיתי בשנתיים האחרונות".

להסיר את המסכות

מתן יעקובסון, 16, תלמיד כיתה י"א ממטולה, דווקא לא מרוצה מהיצירה שלו, "אבל מרוצה מהדרך", הוא אומר. "עברנו כאן לילה מאוד משמעותי, השלנו מעצמנו מסכות, אנשים יצרו, דיברו ושיחקו את העולם שלהם. היה מרתק להיחשף לכל הסיפורים והעבודות של כולם".

הוא הבן הבכור למשפחה בת שש נפשות, דור שביעי לילידי מטולה. "הייתי ילד היפראקטיבי שלא אוהב את בית הספר, לא נכנס לשיעורים ולא מבין בשביל מה צריך ללמוד. העתיד היה לי ברור: יש לנו מטעים ואני לא צריך ללמוד בבית הספר, כי יש לי במה לעבוד כשאגדל. הייתי מפריע, עושה בעיות, אף אחד לא ממש רצה אותי במערכת. אני מבין את זה, הפרעתי להם, והם הפריעו לי".

מתן יעקובסון. צילום: יאיר שגיא


ומה השתנה פתאום?
"ההורים ואנשים שמעורבים בתוכנית היל"ה שכנעו אותי להצטרף. הגעתי עם אפס ציפיות, בעיקר בשביל להגיד לכולם, הנה, אני שייך למסגרת, עזבו אותי בשקט. לאט לאט הבנתי שהגעתי למקום שנותן לי הזדמנות לעשות את מה שלא עשיתי אף פעם, וזה לחוות הצלחות. קיבלתי 79 במבחן בהיסטוריה, הציון הכי גבוה שהיה לי אי פעם. זאת היתה הרגשה של סיפוק והצלחה, כי השקעתי והשקיעו בי.

"פתאום התחלתי להאמין בעצמי, להאמין שאני יכול. הפכתי לילד שמח, בוגר ואחראי יותר. זה לא שהבעיות שלי נגמרו, הן קיימות, אבל היום אני יודע איך להתמודד איתן ולהפוך אותן ליתרון. אם בעבר לא חשבתי שאתגייס, היום אני חושב על שירות קרבי".

מה היה קורה אם לא היית מצטרף לתוכנית?
"הייתי ברחוב, תלוש ממסגרת, עם ביטחון עצמי נמוך וכנראה מסתבך בשטויות כדי להוכיח לעצמי שאני מסוגל לעשות משהו. אני חושב שזה הציל אותי".

יעקובסון בוחר להצטלם ליד עבודה של מסכות. "התחברתי לעבודה הזאת בגלל המסר", הוא אומר, "כי כולנו, לא משנה מאיזה רקע באנו ומה היכולות שלנו, כולנו מתחבאים מאחורי מסכות כדי להסתדר בחברה, כדי שלא יתייגו אותנו כמופרעים, כאלה שלא יצא מהם כלום. כשאתה מסיר את המסכה ומוכן להיות מי שאתה ולתת אמון באחרים, רק תרוויח. אני לא האמנתי שאצליח לעשות בגרות, אבל היום אני מרגיש אחרת ונמצא במקום אחר".

פס ייצור של המערכת

בין שלל הציורים והמיצגים ניצבת במה מרכזית עבור כל אלה שבחרו להביע את עצמם דרך המשחק. אבישי ליס, 18, מקיבוץ שלוחות בעמק בית שאן, מעלה קטע היתולי קצר תחת הכותרת 'מצא את השונה', שגורם לקהל לצחוק. "בעצם, החברה כל הזמן מחפשת מה שונה בך ואיך אפשר לתקן את השוני, בזמן שאנחנו אומרים, אנחנו לא שונים, אנחנו לא פס ייצור של המערכת".

אבישי ליס. צילום: יאיר שגיא

הוא הבן הצעיר במשפחה דתית בת שבע נפשות. "למדתי בבית ספר דתי ולא הסתדרתי, לא חברתית ולא לימודית. לא אהבתי את האופן שבו החברה שלנו מתנהלת ולא מצאתי את עצמי. עשיתי דרך, עזבתי את הבית לפנימייה, אבל גם שם לא קיבלתי מענה. על תוכנית היל"ה שמעתי קודם לכן ורציתי להשתלב בה, אבל היתה התנגדות מבית, כי יש שם חילונים, אבל התעקשתי ובסוף הגעתי".

למה התעקשת?
"כי ידעתי שאמצא שם את עצמי. הגעתי בכיתה י"א וכבר מהרגע הראשון התאהבתי במקום. החברה שאני מגיע ממנה היא דתית וזה מה שאני מכיר, ופתאום אתה נחשף לאנשים נוספים בחברה ומגיע למקום שבו מקבלים את כולם ומאפשרים לך להיות אתה ולא מישהו אחר. בכיתה י"א הבנתי שאפשר לקום בבוקר בשמחה וללכת לבית הספר ולא לתפוס את המערכת כמשהו שבא נגדך.

"המורים הופכים להיות האחים הגדולים שניתן להתייעץ איתם. כשאתה לומד בבית ספר גדול ויש לך בעיות קשב וריכוז, לאף אחד אין באמת זמן וסבלנות אליך, ולרוב אתה הגורם המפריע, ופתאום כאן לא רק שאתה לא מפריע, אתה צומח. היום אני מעורב חברתית בפרויקטים קהילתיים שעושים לי טוב, פתאום סומכים עליי ומאמינים בי, אני עושה בגרות, עובר התמחות בחווה חקלאית, נחשף לכל כך הרבה תחומים ואנשים".

ומה המשמעות של ההאקאתון עבורך?
"כאן מזדמן לנו לפגוש בני נוער מכל רחבי הארץ, לעשות חיבורים מעניינים עם כל מיני מגזרים, ערבים, יהודים, דתיים וחילונים. יש תחושה של שיתוף פעולה, ובעיקר הרגשה שרוצים לשמוע ולראות אותנו, שמאמינים בנו, שאנחנו לא רק הגורם המפריע בבית הספר".

מה זה האקתון?

האקתון הוא צירוף המילים האק, תכנות יצירתי, ומרתון, כלומר, מרוץ של תכנות יצירתי. בעולם הטכנולוגי המושג קשור למרתון סטארטאפיסטים שנמשך יום או יותר, ובמהלכו הם מחפשים אחר פתרון טכנולוגי.

תוכנית היל"ה שאלה את המושג האקתון לאירוע ראשון מסוגו בתחום האמנות שכותרתו ART:2BE#. האירוע סיכם שבוע שכולו תרבות, שהתקיים בבתי הספר של היל"ה ברחבי הארץ, מתוך אמונה שהתנסות בתרבות מסייעת לגיבוש הזהות, להשתייכות ולמציאת מקום בחברה.

באירוע קיבלו בני הנוער הזדמנות לבטא את עצמם ואת קולם בדרך המתאימה להם. הם התחרו בשלושה מסלולים: אישי, זוגי וקבוצתי. היצירות ממשיכות להיות מוצגות בגלריות שונות.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו