מנאר אבו דחל תמיד נחשבה לעוף מוזר. בשעה שחברותיה הזדרזו להינשא ולהקים משפחה, היא התמקדה בלימודים אקדמיים, השקיעה את כל כולה בפעילות ציבורית וחלמה להביא את השלום. "ברור שזה לא שגרתי, במיוחד בחברה הבדואית שבה נשים צריכות לדווח בכל רגע מה הן עושות והיכן הן נמצאות ולקבל אישור", היא אומרת. "יש כאלה שלא אוהבים את זה, אבל כזאת אני, אוהבת אתגרים ונלחמת".

לפני שבועיים עמדה מנאר אבו דחל, 32, על דוכן הנואמים בבוקרשט, רומניה, וקיבלה לידיה, בשם תנועת "נשים עושות שלום", פרס מיוחד. זה קרה בכינוס השנתי של ארגון האסיפה הפרלמנטרית של מדינות הים התיכון, שבו חברות 23 מדינות. את הפרס היא קיבלה בשם התנועה, כנציגתם של 45 אלף החברים בה, "על פועלה ומחויבותה של התנועה לקידום פתרון מכבד, לא אלים ומקובל על הישראלים והפלסטינאים".

לא אוטופיה

אבו דחל, תושבת לוד, הצטרפה לתנועת "נשים עושות שלום" עם הקמתה, בשנת 2014, זמן קצר לאחר מבצע צוק איתן. בתנועה חברות עשרות אלפי נשים מכל גוני הקשת החברתית בישראל: יהודיות וערביות, דתיות וחילוניות, מהמרכז ומהפריפריה. כולן התאגדו יחד כדי לפעול לקידום הסדר מדיני בין ישראל לפלסטינאים. גרעין המייסדות התרחב במהלך השנים, וכיום פעילים ברחבי הארץ כ־50 צוותי שטח, שמכתתים רגליהם בין חוגי בית, מעגלי שיח, הרצאות, פאנלים, מפגשים שבועיים עם חברי כנסת ואירועים שונים.

מנאר אבו דחאל. צילום: אבי מועלם

בנאום שנשאה לפני מאות הנוכחים באולם המפואר במרכז בוקרשט הבטיחה אבו דחל, בשם עשרות אלפי חברותיה וחבריה, ש"התנועה תמשיך לפעול לקידום הסכם מדיני לפתרון הסכסוך, כמו גם לשילוב נשים במוקדי קבלת ההחלטות בנושאי שלום וביטחון. התנועה שלנו מקיימת פעילויות רבות בשטח ומשאירה רושם עצום בזירה הפוליטית והציבורית. המאפיין הייחודי בעבודת התנועה הוא החיפוש אחר המשותף בין שני העמים, וזאת הסיבה להצלחתנו. השלום הוא לא אוטופיה, הוא בסיס לחיים משותפים בחירות לשני העמים. אנחנו ההוכחה ליכולתם של בני אדם לחיות יחד, חיים של ביטחון ושלום".

לא מוותרת

אבו דחל, מוסלמית בדואית, היא אחות בכורה לשבעה אחים ואחיות. הוריה עזבו את היישוב הבדואי לקיה שבדרום זמן קצר לפני שנולדה. "ההחלטה שלהם, לעזוב ולאמץ אורח חיים אחר, עיצבה את חיי ואת האישיות שלי".

באיזה אופן?
"זה גרם לי להבין, כבר מגיל צעיר, שאני צריכה להיות שווה לכולם ושאף אחד לא יכול לקבוע מה גורלי ומה עתידי. החלטתי שאני לא אוותר לאף אחד ושאם אני רוצה להתקדם למקום של שוויון, אני צריכה לקבל את כולם".

את המאבק הראשון למימוש שאיפותיה עשתה אבו דחל כתלמידת תיכון מקיף ערבי רמלה לוד. "נלחמתי ללמוד במגמה ריאלית, למרות שהמורים התעקשו שאני מתאימה למגמה עיונית. לא הבנתי למה רוצים 'להוריד' אותי ולמה חושבים שיהיה לי קשה ומסובך ללמוד מקצועות של 'גברים', אבל אני לא ויתרתי להם".

בסופו של דבר היא למדה במגמת כימיה וביולוגיה וסיימה בממוצע בגרות 108, שנחשב אז להישג נדיר. היא למדה לתואר ראשון במדעי המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, ובמקביל פעלה לקידום השוויון בין יהודים וערבים. בין היתר יזמה והובילה פרויקט ראשון מסוגו, 'סחבק קפה', והוא זיכה אותה בפרס דיקאן האוניברסיטה על פעילות חברתית באקדמיה.

"הכל התחיל כשראיתי שסטודנטים יהודים וערבים באוניברסיטה יושבים באותה הכיתה ולא 'מתערבבים' יחד, שאין קשר. כל אחד יושב בפינה שלו", היא מספרת. "פניתי לצוות ההוראה והצגתי את רעיון בית הקפה שיחלק קפה ומאפה חינם לכל סטודנט. הבנתי שזאת הדרך לקרב בין הצדדים, באמצעות מה שהכי קרוב ללבם של סטודנטים צעירים: אוכל".

המיזם שהגתה הפך עם השנים לפרויקט קבוע המנוהל על ידי סטודנטים ומציג, גם בימים אלו, דו־קיום בין צעירי האוניברסיטה, מתושבי צפון תל אביב ועד תושבי מזרח ירושלים.

לאחר שהשלימה את לימודי התואר הראשון נרשמה אבו דחל ללימודי תואר שני במינהל עסקים והתמחתה בייעוץ ארגוני. כשסיימה הגיעה להישג נוסף, כשהפכה למפקחת במעונות לגיל הרך מטעם משרד העבודה והרווחה. "זאת היתה משרה מאוד משמעותית בעיניי", היא אומרת. "זה היה הכי לא מובן מאליו שאתמודד כמו כולם, כשווה בין שווים, במכרז של שירות המדינה. זאת גאווה גדולה".

לא נחה

כשהצטרפה לתנועת "נשים עושות שלום" זיהו ראשי התנועה מיד את הפוטנציאל הטמון בצעירה חסרת המנוח והפקידו בידיה את ניהול ענייני התנועה באזור רמלה ולוד. חודשים אחדים לאחר כניסתה לתפקיד, בהתנדבות, הצליחה אבו דחל להרחיב את מעגל החברות. "כשנכנסתי לעניינים היו עשרות בודדות של חברות בתנועה. היום יש קרוב למאתיים פעילות, ויש שוויון כמעט מלא בין יהודיות וערביות, שלא היה בעבר".

הפעילות בתנועה, היא מעידה, שינתה לחלוטין את חייה. "החברות בתנועה זה אני, זה כל החיים. אין זמן לחכות, צריך לפעול, להשפיע, להוכיח, לחנך. עכשיו".

את חושבת שהתנועה באמת יכולה לשנות דברים? להביא שלום?
"שברתי לא מעט סטיגמות עד היום ואמשיך לפעול, כי אני מאמינה שזאת הדרך להשגת המטרה. אם זה לא נוגע לך ולא מזיז לך, לא תקום מהכורסה. פרט לקידום הסכם מדיני לפתרון הסכסוך אנחנו עוסקות גם בקידום מעמד האישה בחברה הישראלית ובנושא האלימות נגד נשים. הכרתי באופן אישי כמה נשים שנרצחו בשנים האחרונות בלוד וברמלה על רקע חילול כבוד המשפחה, ואני יודעת כמה חשוב לפעול לשינוי המצב ולהעצים נשים. זה דבר שאנחנו מדגישות בכל הזדמנות ובכל מפגש".

לא נבהלת

המיזמים והפעילויות שהובילה בשנים האחרונות ברחבי הארץ הפכו את אבו דחל לדמות מוכרת בתנועה, וזה לא נעלם מעיני ראשיה. "מנאר היא צעירה נמרצת ומלאת אנרגיה שנחושה לשנות דברים. היא עושה את זה על הצד הטוב ביותר, למרות הקשיים והחסמים שיש בעיר מעורבת כמו לוד", אומרת ג'ולייט קהוואג'י, מראשי תנועת "נשים עושות שלום". "בתנועה מלאי גאווה מהאנרגיה החיובית שלה ומההשקעה המתמדת בכל המישורים. היא עושה הכל בהמון אהבה, חמלה ונתינה, שמטרתם לעזור ולסייע לאחר. בשנה שעברה אימצנו בתנועה יוזמות שהיא הגתה והן הפכו לחלק בלתי נפרד מסדר היום של כולם. מנאר היא השראה גדולה, ואת המודלים שלה מעתיקים היום בכל מקום".

למה דווקא היא נבחרה לייצג את התנועה?
"היא פועלת בלי הפסקה לקיום של חיי שותפות, כבוד הדדי ושלום. היא נבחרה לייצג את התנועה בגלל העשייה שלה, שהפכה למפעל חיים של ממש".

"אני חיה מיום ליום, והתחושות לא משתנות", אומרת אבו דחל. "יש בי רצון להביא לשינוי ולעשות למען החברה. אני תמיד רוצה להוכיח שאפשר אחרת, ושכל חלום שחולמים יכול להתגשם. הכל אפשרי".

את אומרת את זה כשברקע יש שסעים, סכסוכים, קרע בין יהודים וערבים ואווירה קודרת. את באמת חושבת שזה בר שינוי?
"נתקלתי לאורך שנות חיי בהמון מקרים של גזענות, ותמיד הסתכלו עליי בצורה אחרת. בבית הספר הייתי ה'ערבייה', באוניברסיטה הייתי ה'בדואית', עברתי בידוקים משפילים ומביכים מאוד בנמלי תעופה ובהרבה מקרים הרגשתי שונה, אבל זה רק גרם לי לרצות לאחד בין כולם".

מה משמעות הפרס בעינייך?
"הפרס יסייע להעלאת המודעות הציבורית בארץ ובחו"ל לפעילות שלנו, והוא מעביר אותה מהמישור הארצי לבינלאומי. הגענו לפרלמנט רציני ומכובד שמאחד את כל מדינות הים התיכון. השמענו קול. אמרנו את אשר על לבנו וזכינו לכבוד רב".

ועדיין, בין דיבורים למעשים יש הבדל, ופתרון הסכסוך נראה רחוק מתמיד.
"אני והחברות שלי בהחלט מאמינות שזה אפשרי. בגלל זה אנחנו כאן, נאבקות ופועלות מדי יום בכל זירה אפשרית: במפגשים, בכנסת, בצעדות, בכנסים. אנחנו מאמינות שבשיתוף פעולה, בשיח בשתי השפות, אפשר להבין את האחר ולהגיע לעמק השווה. בכל שבוע אנחנו גדלות, מתרחבות ומשפיעות יותר. אני רוצה, בדיוק כמו פירוש השם שלי, מגדל אור, להאיר את הדרך לאנשים בחברה הישראלית והפלסטינאית, לכל מי שירצה ללכת איתנו. כל הדברים הטובים שקורים מסביב מעידים על כך שאנחנו בדרך הנכונה. לא נעצור עד שנגיע לשם".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו