מימין: וכטל ומכבי. "אין מילים לתאר את זה"  (צילום: אילן ספירא)

לפני כעשר שנים, בעקבות בדיקות דם שגרתיות, אובחן בן ציון כהן (72) מהוד השרון כחולה בסרטן בלוטות הלימפה (לימפומה). במשך כשש שנים הרגיש טוב, אבל אז הפכה מחלתו לאגרסיבית, ותרומות הדם שקיבל לא הועילו. כשהידרדר מצבו הבהירו לו רופאיו כי רק תרומת מח עצם תציל את חייו.

למזלו, במאגר הלאומי לתורמי מח עצם של עמותת עזר מציון נמצא לו במהירות תורם מתאים — ברק זברגר (24) משוהם, תלמיד בישיבת עלי, שהצטרף למאגר בזמן גיוסו לצנחנים. "שנה אחרי הגיוס התקשרו אליי ואמרו לי שנמצאתי מתאים, ומיד הסכמתי לתרום", סיפר זברגר.

שלוש שנים חלפו מאז התרומה, ובמשך כל השנים הללו לא זכה כהן לפגוש את האיש שהציל אותו. בשבוע שעבר נפגשו השניים לראשונה ב"בית אורנית", מרכז התמיכה והסיוע של עמותת עזר מציון לחולי סרטן. "התרומה שלך הצילה את חיי", אמר כהן לזברגר ברגע שנפגשו. "אני שמח שהסכמת לקחת את הדם שלי", השיב התורם. "זו זכות גדולה להציל חיים".

"אין דבר יותר מרגש מהצלת חיים, חוץ מאשר לידה של ילד", אמרה השבוע ליאורה מכבי (46), גננת מכפר סבא, בעת שפגשה את מירי וכטל (64) מחיפה, שנה וחצי לאחר שתרמה לה מח עצם.

מימין: כהן וזברגר. פגישה ראשונה אחרי שלוש שנים (צילום: אילן ספירא)

הכל החל כשסבלה וכטל מחום גבוה, ורופא המשפחה הפנה אותה לבדיקות דם. כשהגיעו התוצאות נדלקו כל הנורות האדומות. וכטל אושפזה בבית החולים רמב"ם, ושם עברה בדיקות נוספות ובהן בדיקת מח עצם. התוצאות הבהירו באופן חד‑משמעי כי היא חולה בלוקמיה. "כבר בהתחלה הרופאים הסבירו לי כי טיפול כימותרפי לא יעזור ושאני זקוקה להשתלת מח עצם כדי להציל את חיי", סיפרה וכטל.