משה בסו: "אני רוצה לתרום את חלקי לזירוז הגאולה" (צילום: אסף פרידמן)כ-20 שנה לאחר שהשתחרר מהכלא בגין רצח אביו, וחצי שנה לאחר שסיים את לימודי ההוראה, מקווה משה (שוקי בעבר) בסו בן ה‑46 מכפר סבא להשתלב במערכת החינוך בתפקיד מורה ומחנך.

בעשור האחרון הוא צבר ניסיון רב כסייע לתלמידים שמתקשים בלימודיהם, ובקרוב ייפרד מתלמידי הכיתה הקטנה בשכבה י"ב בבית הספר התיכון הדתי תורה ומדע בעיר, שליווה מכיתה ט'. לפני כן ליווה תלמיד בעל שיתוק מוחין באופן אישי וצמוד במשך ארבע שנים. בסו סייע לו לסיים את בחינות הבגרות בהצטיינות, ומאז הם שומרים על קשר טלפוני. השבוע נפגשו השניים.

"הייתי על סף אובדן שפיות"

לפני כמעט 25 שנה הוא היה מזוהה כשוקי בסו, ולא היה בית בישראל שלא הכיר את סיפורו הטראגי. בליל שמחת תורה באוקטובר 1993 חזר הצנחן שוקי בסו, אז בן 21, לביתו בכפר סבא לחופשת החג. בבוקר נטל את רובה האם-16 שלו, ירה באביו 29 כדורים והרג אותו. לחוקרי המשטרה הסביר כי במשך השנים התעלל אביו באמו ואף איים לרצוח אותה ולהתאבד. לדבריו, כל נסיונותיו לשכנע את האב להיפרד מאמו עלו בתוהו.

בסו הורשע ברצח אביו ונידון לעשר שנות מאסר. "בכלא הייתי על סף אובדן שפיות, במצב נפשי קשה מאוד, רעידות בכל הגוף, בכי וסיוטים", הוא מספר. "דוד אבודרהם היה שליח השם להושיעני מתהומות הגיהינום. הוא האב הרוחני שלי, ואני הייתי כמו הבן שלו".

אבודרהם (53) מהיישוב צופים שבשומרון, לשעבר מנהל ישיבת בני עקיבא ברעננה והיום עוסק בהכשרת מורים, היה יו"ר ועד היישוב ב-1993. לאחר שנעצרו עשרה מצעירי היישוב בחשד לירי על ערבים מהכפר הסמוך, שהשליכו עליהם אבנים ודרדרו סלעים על הכביש, ביקש אבודרהם ממפקד המשטרה לשחררם ולחקור אותו במקומם.

"מאחר שלא סיפקתי למשטרה את המידע שנדרש לה, הוחלט לעצור אותי כדי להפעיל עליי לחץ. בחדר המעצר שבתחנת משטרת כפר סבא פגשתי את שוקי בסו, שכבר היה עצור שם כעשרה ימים. הוא היה מבולבל מאוד וסיפר לי על האירוע. ב-24 השעות שבהם הייתי עצור דיברנו ודיברנו, ונוצר קשר חזק.

כשהשתחררתי המשכנו לשמור על קשר טלפוני, ואז פניתי לסגן ראש השב"ס, שהיה אביו של אחד מתלמידיי לשעבר, וביקשתי שיאפשר לי לשמש החונך של בסו בתקופת המעצר. בהתחלה אפשרו לי להיפגש איתו בבית המעצר בכפר סבא, ואחרי המשפט, כשהועבר לכלא רמלה, מינו אותי לחונך הקבוע שלו".

דוד אבודרהם. סייע ותמך בבסו (צילום: אסף פרידמן)

"במשך ארבע שנים הגעתי לשם פעם בשבוע. עברנו יחד תהליך קשה. בניגוד לתמיכה שקיבל מכלל הציבור, באמצעות מכתבים ששלחו אליו, מהתקשורת ומאישי ציבור וחברי כנסת שביקרו בתאו, ממני הוא זכה לאמפתיה, אבל גם להתנגדות נוקבת למעשה שעשה. אמרתי לו שהנסיבות אינן מצדיקות לקיחת חיי אדם. יכולת לברוח עם אמא שלך, יכולת לקשור את אבא שלך, יכולת להזעיק את המשטרה ולגרום למעצרו, היו לך אלף אפשרויות חוץ מלקטול חיי אדם, בטח לא את חיי אביך".

"הוא היה בטוח בצדקת דרכו בגלל התמיכה הגורפת שקיבל מהציבור, והאתגר שלי היה לשכנע אותו שהוא לא יוכל לחזור לשפיות כל עוד לא יכיר בכך שביצע מעשה שלא ייעשה, ואי אפשר להגיע לתיקון בלי להכיר בחטא. זה היה מאבק מוחות, מאבק רגשי. בזמן דיונים ערכיים ומוסריים הוא כל הזמן השביע אותי שאני לא הולך להחזיר אותו בתשובה".

"סיפרתי לו שאני עצמי מגיע מבית חילוני, ועשרת אחיי עדיין חילונים. שנתיים וחצי הוא חי בהכחשה גמורה של חומרת המעשה שעשה. לפעמים רבנו ואמרתי לו שהוא יכול לבקש ממני לא לבוא יותר, אבל בכל פעם שאחזור אגיע עם האמת שלי, והוא יהיה צריך להיות קשוב לה".

לדברי אבודרהם, "בכל אותה תקופה הרעידות בגופו הלכו וגברו, אבל הוא לא היה מוכן לקבל טיפול תרופתי או נפשי. הסברתי לו שהוא חי בשקר, שהוא לא יכול לרמות את הנפש הפנימית שלו, והרעידות הן הביטוי הפיזי של הגוף לחוסר האיזון בין הנפש הפנימית הטהורה שלו ובין הנפש החיצונית, זו שמעדיפה לתחמן, להשמיע צידוקים ולקבל תמיכה, וכל עוד לא ייסגר הפער הזה, התופעה לא תיפסק".

חיים שמעוני. בסו ליווה אותו (צילום: אסף פרידמן)

"רציתי לצאת מהכלא הנפשי"

במשך שנתיים וחצי המשיך אבודרהם בהצלפות, ובסו המשיך בהצטדקויות, עד שבאחד הימים, בעודם יושבים משני עברי השולחן, דפק בסו על השולחן והרעידות גברו. "במקרים קודמים הייתי קם ומחבק אותו, ואז הוא היה בוכה על כתפי ונרגע", מספר אבודרהם. "הפעם הוא קפץ ממקומו כנשוך נחש, לפת את הסורגים בכפות ידיו, פלט צרחה חייתית מקפיאת דם וצעק: 'אבא, למה?' והחל לחבוט את ראשו בסורגים. הסוהרים נכנסו לתא כדי להגן עליי. ביקשתי מהם לצאת והרגעתי אותו במשך שעה ארוכה".

זו היתה נקודת המפנה. מאותו יום החל בסו לדבר על הכרה במעשה ועל בקשת סליחה מאביו, ובתוך כך הלכו הרעידות שלו ופחתו, עד שפסקו לגמרי. הוא נעשה רגוע, נינוח ושלו. בשלב זה הוא החל להתקרב לדת והועבר לאגף הדתי של הכלא. "התחלתי תהליך פנימי של חזרה בתשובה בכלא", מספר בסו.

הוא שוחרר מהכלא בנובמבר 1997, בתום ארבע שנים בלבד (עונשו קוצר לשש שנים ואחר כך נוכה עוד שליש). "הדבר הראשון שרציתי לעשות היה לרוץ בשדה פתוח, בלי חומות שעוצרות בעדי, וליהנות ממעשה הבריאה. לאחר שיצאתי מהכלא הפיזי רציתי לצאת גם מהכלא הנפשי. צמאתי ללמוד תורה", הוא מתאר את התהליך שעבר.

בשנתיים הראשונות למד במרכז חב"ד בכפר סבא, ושם התחזק. הקשר עם אבודרהם נותר הדוק, וכזה הוא עד היום.

את אשתו עינת הכיר בסו בזכות אחד האברכים שלמד איתו בישיבת ההסדר ברמת גן. היא מצדה היססה. "היא התייעצה איתי מחשש שמא בתוך תוכו הוא נותר אלים", מספר אבודרהם. "הסברתי לה שהוא כבר במקום אחר והבטחתי שאלווה אותם לכל אורך הדרך, גם לאחר שיינשאו". היא הסכימה להיפגש, ואחרי 12 פגישות החליטו השניים להתחתן.

בתחילה התפרנס בסו מעבודות גינון ומשליחויות, אך אשתו טענה כי הוא לא ממצה את כישוריו וסברה שתחום ההוראה מתאים לו יותר. "במשך שנתיים עבדתי כסייע לתלמיד כיתה ב' ביישוב פדואל", הוא מספר. לפני שמונה שנים פנתה עינת לאבודרהם וביקשה את עזרתו. אבודרהם פנה לחי חדד, שכנו ביישוב צופים ומנהל בית הספר תורה ומדע בכפר סבא.

"החלטתי לקבל את משה לעבודה בהמלצת אבודרהם", אומר חדד. "היו קצת קשיים עם משרד החינוך, פחות עם העירייה, והיו גם כמה הורים שחששו והתנגדו, אבל התעקשנו. בסוף כולם הסכימו וקיבלנו אותו כעובד עירייה בתפקיד סייע".

"אני מכיר לחי חדד טובה ענקית על כך", אומר בסו. "לא כל אחד היה מקבל אותי כמו שאני".

חי חדד. קיבל אותו לעבודה (צילום: אסף פרידמן)

"בלעדיו לא הייתי מצליח במבחנים"

בסו הוצמד לחיים שמעוני מכפר סבא, תלמיד בכיתה ט'. שמעוני, היום בן 22, לקה בשיתוק מוחין בלידת תאומים. היום הוא סובל ממגבלה מוטורית קלה בצדו הימני של גופו, ובעיקר מתקשה להפעיל את ידו. הוריו התעקשו שילמד במסגרות הרגילות, בליווי צמוד של סייעות וסייעים.

לאחר שסיים את בית הספר הדתי שילה נקלט בבית הספר תורה ומדע במגמת גאוגרפיה, ובכל שנה הוצמד לו סייע אחר. כשהציגו לפניו את בסו, בכיתה ט', לא הכיר שמעוני את סיפורו כלל. "אבל אמו הכירה את הסיפור היטב, וכנראה נשאתי חן בעיניה", מציין בסו.

"אמא שלי הסבירה לי, אך מעולם לא דיברתי על כך עם משה. לא היה לי נעים", אומר שמעוני. "הוא עזר לי להכין את שיעורי הבית, לשנן את החומר ולהתכונן למבחנים, ופעם או פעמיים גם הגיע לבית שלי כדי ללמד אותי. בלעדיו לא הייתי מצליח במבחנים".

בזכות בסו הצליח שמעוני לסיים את בית הספר בבגרות מלאה, בציונים טובים. "מבחינתי, ציוני הבגרות אמנם חשובים, אבל היה לי חשוב יותר ללמד אותו כישורי חיים, שיהיה בן אדם", אומר בסו. "חיים הוא בחור מקסים, שמח, תמיד מחייך, למרות כל הקשיים".

ואכן, שמעוני התגבר גם על הקשיים שהיו כרוכים בכל הטיולים והמסעות, ובכלל זה המסע לפולין והטיול למצדה. "ליוויתי אותו במסלולים הכי קשים", מספר בסו. "הוא זחל דרך מעבר צר במערת חריטון ועשה סנפלינג צמוד למדריך. תמונת הסנפלינג שלו מופיעה עד היום כשומר מסך בטלפון שלי. בכל פעם שאני רואה אותו אני מתחזק עוד ועוד".

"בסו ושמעוני הם ההוכחה לכך שבית הספר שלנו לא פוחד מאתגרים ומתמודד איתם", מסכם מנהל בית הספר חי חדד.

לאחר מאבק ממושך עם שלטונות הצבא הצליח שמעוני להתגייס ולשרת בהתנדבות. לפני כחצי שנה השתחרר, והיום הוא עובד כמאבטח בבית משפט השלום בכפר סבא, לומד פסיכולוגיה באוניברסיטה המשולבת בבר‑אילן, ובד בבד לומד ערכי משפחה וזוגיות במכללת אונו. מאז סיים את לימודיו בתיכון נשמר רק קשר טלפוני עם בסו. השבוע הם נפגשו פנים אל פנים לראשונה זה ארבע שנים. "לחצנו ידיים והתחבקנו. התרגשתי מאוד", מספר שמעוני.

לפני כחצי שנה קיבל בסו תעודת הוראה מסמינר בית רבקה בכפר חב"ד, והיום הוא מוסמך ללמד תורה ולחנך כיתה ומקווה להיכנס לתחום הפוליטי בעתיד: "אני רואה בהוראה קריירה זמנית. אני רוצה לתרום את חלקי לזירוז הגאולה".

ולכל מי שתוהה למה שינה שוקי בסו את שמו למשה, הוא מסביר: "בכלל לא שיניתי את שמי. נולדתי משה, על שם סבי מצד אבי, ולאות חיבה כינו אותי מושיקו, שהפך במשך הזמן לשיקו, ואחר כך לשוקי. זמן קצר אחרי שיצאתי מהכלא פשוט חזרתי לשמי המקורי".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו