לחלק השני בפרויקט ביעור החמץ של "מיינט" פתח תקוה לחצו על הקישור

תנו לגדול בשקט (אבי דולמן)

מדי שבת משחקים עשרות אלפי ילדים בליגות הצעירות ברחבי הארץ. לו היה מד-דציבלים מודד את הרעש בשעות הבוקר במגרשי הכדורגל, מחוג המכשיר היה כנראה פורץ את המסגרת ומבקש מקלט מדיני ברואנדה, בלי טובות ממשרד הפנים.

עיקר הרעש מגיע דווקא מחוץ לקווים, כשהורים ובני משפחה מזדעקים על כל עבירה, החמצה, החטאה או חלילה פסיקת שופט שלא נראית להם. זעקות השבר והלחץ באות לא אחת גם מכיוון מאמנים של ילדים בני 10 ו-11, שסבורים שהפסד של מסי, רונלדו ומראדונה לעתיד מבית"ר פרדס-חנה בדרבי מול אליצור כרכור יהרוס את הקריירה ואת חלום חיי חוג הסילון של הילד בגלל שופט בן 16 שבסה"כ רוצה לחזור הביתה בשלום.

ילדים צריכים ליהנות. ילדי טרום א' של הפועל פ"ת חוגגים. צילום: אבי דולמן החוג הכחול

הלחץ שהורים ולעיתים גם מאמנים מפעילים על השחקנים הצעירים מוגזם ומיותר. ילדים צריכים ליהנות, מותר להם לטעות, להתנסות ולשחק מבלי להיות נתונים תחת הלחץ והרעש, הבלתי נסבל לעיתים של ההורים.

 לעודד זה נהדר, להיות קהל חם ותומך לילדים זה נפלא. להפוך משחק של ילדים למלחמת עולם שלישית יפספס את כל המטרה.

ספורט נשים ולא נשי (אורי קידר)

החברה הישראלית היא עדיין אחת המאצ'ואיסטיות ביותר בעולם המערבי. רבנים וסתם אנשי ציבור, לא חוששים לפתוח את פיהם ולשחרר שלל אמרות שפר דוחות, שמחזירות את התנועה הפמיניסטית עמוק לתוך הארון. גברים מפקפקים ביכולתן של נשים לשרת ביחידות קרביות, לפקד על חיילים וגם במשק ובמגזר הציבורי, נשים בתפקידים בכירים הן מחזה נדיר. הספורט הישראלי לא שונה.

השיח הוא גברי, המנהלים גברים (גם לרוב הענפים בהם משחקות נשים), הקללות ביציעים מופנות בעיקר כנגד אימו של השופט ושחקן לא אגרסיבי הוא "נקבה" (או מילה קצת פחות יפה שנולדה, כביכול, להחמיא לאישה יפה).

כרם נוי, מרים בוגצ'נקו והילה פוטוריאן, שחקניות הכדורמים שעשו היסטוריה. צילום: פרטי

הצלחה של ספורטאית או של קבוצת נשים, לעולם תזכה בחשיפה מועטה ביחס להישג מקביל של ספורטאי זכר. תשאלו את שחקניות נבחרת הכדורמים של ישראל, שקיבלו קצת יותר תקציב, קצת יותר השקעה והשיבו בהעפלה היסטורית לאליפות אירופה. הרבה לפני הגברים.

בשלה העת שלצד קמפיין מבורך נוסח #me_too, שהניח, בין השאר, גבולות מאוד ברורים לשיח המיני, אם נגדיר זאת כך, בין גברים לנשים, גם השיח הספורטיבי יהיה שיוויני וחף משוביניזם. גם אם הוא מרומז.

לפני שנה בערך, העמידה אותי אשת תקשורת ותיקה על טעותי, כשהעזתי לדבר איתה על "ספורט נשי". אין דבר כזה, סנטה בי. ספורט הוא ספורט וספורטאית היא ספורטאית.