הפתגם הידוע אומר ש"כל מה שגבר עושה - אשה יכולה לעשות טוב יותר". ואכן, נראה שהנשים שחיות כיום במדינת ישראל שוות לגברים. הן רופאות, שופטות, כלכלניות, חברות כנסת, שרות וראשות ערים. נראה ששוויון בין נשים לגברים היה כאן עוד בימים שלפני קום המדינה והוא הלך והתעצם בשנותיה הראשונות.

בסיפורי הגבורה על פעולת המחתרות ובמלחמת העצמאות מובלט מקומן של נשים וגם תפקידן בהנהגה. שמות כמו נתיבה בן־יהודה, גאולה כהן וגולדה מאיר הפכו לסמל של כוח נשי, אבל האם אכן כך היה?

"הנשים הן מחצית מהאוכלוסייה, אבל עד לשנות ה־80 לא היה להן זכר במחקרים ההיסטוריים", מגלה פרופ' לילך רוזנברג־פרידמן, ראש החוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר אילן.

פרופ' לילך רוזנברג פרידמן

לדבריה, העניין ההיסטורי בנשים התחיל בשנות ה־60 בארצות הברית בעקבות התעוררות השיח הפמיניסטי ורצונן של נשים להכיר את העבר שלהן. "התחילו לחקור ולחשוף קולות של נשים מההיסטוריה ואז שמו לב שקורה דבר נוסף - יש את הסיפור ההיסטורי המרכזי, שהוא הגברי, ומי שרצה פנה לשוליים.

"נשאלה השאלה איך מכניסים את הסיפור הנשי ופה נכנסת המילה 'מגדר', שהיא מילה חדשה בעברית וקיימת בה רק משנות ה־90. המטרה היתה קודם כל לחשוף את הסיפור ודבר שני לספר את ההיסטוריה מחדש - איך תפיסות מגדר מעצבות את החיים שלנו - למה גבר נלחם בחזית ואישה אמורה לבשל. המטרה הייתה לא רק לגלות את הסיפור הנשי אלא לספר מחדש את ההיסטוריה".

לשבור את תקרת הזכוכית
רוזנברג־פרידמן, 49, תושבת שוהם, נשואה ואם לארבעה, עוסקת בעיקר בהיסטוריה החברתית של היישוב ושל מדינת ישראל, בדגש על 'היסטוריה מלמטה' ועל הכללת מגוון קולות בשיח ההיסטורי. מחקריה עוסקים בנשים, מגדר, אמהות ומשפחה ומקומן בחברה הישראלית המתגבשת, בין השאר בציונות הדתית.

היא נולדה ברמת גן למשפחה דתית־לאומית ומעידה על עצמה שכבר מילדות נחשבה לחובבת היסטוריה. "הייתי מקשיבה נאמנה לסיפורי הסבים והסבתות שלי", היא מספרת. "בתיכון למדתי במגמה ללימודי ארץ ישראל וכשהתלבטתי מה ללמוד באוניברסיטה ההורים אמרו לי 'לכי ללמוד את מה שאת אוהבת'. זה לא היה כל כך שגרתי אז".

רוזנברג־פרידמן קיבלה את עצת הוריה והתחילה ללמוד באוניברסיטת בר אילן במחלקה ללימודי ארץ ישראל. עבודת הדוקטורט שלה, בהנחיית פרופ' מרגלית שילה, עסקה בנושא "נשים ומגדר בציונות הדתית: ארגון, התיישבות וביטחון, 1948-1918". לפני כשנה סגרה מעגל כשהתמנתה לעמוד בראש המחלקה.
"אם היית שואלת אותי", היא אומרת בחיוך, "לא הייתי מהמרת על כך. התגלגלתי. התמזל מזלי לעסוק כל חיי בדבר שהכי מעניין אותי".

למרות זאת היא מודה בקושי ובמורכבות של אשה בתפקיד בכיר באקדמיה. "זה לא פשוט בכלל. נשים באקדמיה זה עניין מאוד מורכב. בתואר ראשון יש יותר סטודנטיות מסטודנטים במדעי הרוח ויש גם יותר דוקטורנטיות מדוקטורנטים, אבל דרגת מרצה בכיר היא 'תקרת הזכוכית' והנה, כמות הזוכות בפרסי ישראל מעידה על כך. הסיבה לכך היא שזה נמדד לפי כמות הפרסומים שלך, וכל זה קורה בדיוק בגילאים שבהם את מקימה משפחה ומביאה ילדים לעולם.

"לפוסט דוקטורט מקובל שהאשה תצא עם הגבר לחו"ל לכמה שנים, מצב הפוך פחות מקובל. זו מכשלה גדולה. לכן מדרגת מרצה בכיר ומעלה יש פתאום אי־שוויון מספרי בכמות הנשים. עם זאת הפער הולך מצטמצם. באקדמיה יש מודעות ונעשים ניסיונות לתת העדפה מתקנת לנשים, אבל השינוי לא מתרחש באופן מיידי".

רוזנברג־פרידמן דווקא הצליחה לשבור את תקרת הזכוכית, אבל עם לא מעט קשיים. "היו רגעי משבר סביב דרגת המרצה בכיר, כשהרגשתי שאני לא מצליחה לצלוח את זה", היא מודה. "צריך מעגלי תמיכה גם בבית וגם בעבודה, והמזל הגדול הוא שהיו לי שני אלה. צריך המון משמעת עצמית וצריך המון פניות. למזלי נישאתי לגבר פמיניסט וזה היה מובן מאליו שתהיה חלוקה שווה בנטל. אני אומרת לסטודנטיות שלי, שבדיוק הקימו משפחה והביאו ילדים, שהן לא אלה שאמורות לוותר ושצריך למצוא את הדרך, כך ששני בני הזוג יוכלו גם להיות בבית וגם לממש את עצמן. ובאמת יש הרבה סטודנטיות שהן אמהות לילדים ועושות דוקטורט וזה מדהים".

המאבק על זכות הבחירה
בשנות ה־80 החלו לצוץ בארץ מאמרים ראשונים בנושא היסטוריה של נשים ולדברי רוזנברג־פרידמן מאז עבר התחום מהפכה של ממש וכיום אפשר למצוא שפע של מחקרים שחושפים את חלקן של הנשים באור חדש. "היום כבר ממש בלתי אפשרי לספר את ההיסטוריה בלי להתייחס למקומן של הנשים בה", היא מדגישה. 

ראש הממשלה גולדה מאיר | צילום: דוד רובינגר

דוגמה לכך היא זכות הבחירה לנשים. היום ברור לכולנו שנשים יכולות לבחור ולהיבחר לתפקידים ציבוריים, אלא שעד לפני מאה שנה נשים היו נטולות זכויות לחלוטין, כולל זכות ההצבעה. "במקומות בודדים בעולם היה אז שוויון פוליטי", מסבירה רוזנברג־פרידמן, "אבל היישוב היהודי בארץ ישראל היה בין הראשונים שנתנו לנשים זכות בחירה.

"עם זאת, לא היה מדובר בזכות שניתנה לנשים באופן טבעי. רק ב־1926, אחרי מאבק של שמונה שנים שבראשו עמדו נשים, הותר לנשים לבחור ולהיבחר למוסדות היישוב. היום זה מובן מאליו, אבל עבור הסבתות שלנו זה לא היה כך. ההישג היה כרוך במאבק גדול ובגלל זה אני אומרת למי שאומרות לי שהן לא פמיניסטיות, שהזכויות שיש להן היום הושגו על ידי פמיניסטיות במאבק גדול".

נשים למטבח
מנגד, רוזנברג־פרידמן גם מפריכה על הדרך כמה מיתוסים הנוגעים לשוויון מגדרי בשנותיה הראשונות של המדינה. "אחד המיתוסים על היישוב העברי הוא השוויון המגדרי", היא אומרת. "המיתוס הזה הוזן במידה רבה על ידי הקיבוצים ומנוכחות נשים בכוחות המגן כמו ההגנה, האצ"ל, הלח"י וכמובן הפלמ"חניקיות שהשתתפו בלחימה. אלא שהמחקרים שנעשו משנות ה־80 ואילך חשפו שלמיתוס הזה לא היתה אחיזה במציאות".

התפקידים הנשיים נשמרו בקיבוץ | צילום: זלוטן קלוגר, לעמ

לדבריה, בקיבוצים לדוגמה אכן בוטל הבית הפרטי ולא גידלו את הילדים בבית, אבל לנשים זה לא ממש הועיל. "לכאורה, מה צריך יותר מזה בשביל שחרור האשה? אבל בפועל מי בישל במטבח המשותף? הנשים, ומי טיפלו בילדים בבתי הילדים? הנשים. זאת אומרת, שהתפקיד שלהן נשאר אותו תפקיד מסורתי, שנתפס כנשי ואפילו נעשתה הרחבה שלו.

"האידיאולוגיה של הקיבוץ היתה שוויונית לגמרי ועשתה מהפכה, אבל המקום הנשי המסורתי דווקא הועצם בו", היא מגלה. "ברגע שנשים מטפלות בילדים ומבשלות הן גם מתוסכלות וזה גם מדיר אותן מתפקידי מפתח בקיבוץ כמו גזברות וענפי הייצור. תחושת הערך העצמי שלהן נפגעה דווקא בחברה שהשוויון הוא נר לרגליה והתחושות של התסכול יוצאות היום החוצה בחלק מהספרים שמספרים על החיים בקיבוץ".

הלוחמות הועברו לעורף
לדברי רוזנברג־פרידמן, הסיפור אינו שונה בכל מה שקשור לתפקידן של הנשים בכוחות ההגנה על הארץ. "נשים השתתפו במאמץ המלחמתי, אבל בעיקר בתפקידי שירות ותמיכת לחימה. אמנם חשוב מאוד לבשל לגברים בחזית ולתמוך בהם, וזה מה שהן עשו, במיוחד בתחומי הסיעוד, פקידות, קשר אלחוט ועזרה ראשונה, אבל זהו עדיין אותו ייעוד מסורתי של 'עזר כנגדו' - הגבר עושה את הדבר העיקרי והאשה נשארת בתפקיד המסורתי שלה. חלק מהנשים חשו סיפוק ואמרו 'זאת התרומה שלנו למאבק הלאומי', וחלק היו מתוסכלות".

למדנו שבפלמ"ח היו נשים לוחמות.
"הפלמ"ח אימן נשים ללחימה, אבל כשהגיעה שעת המבחן - כשפרצה מלחמת העצמאות, תוך חודש העבירו את כל הלוחמות לעורף. זאת אומרת שבשעת מבחן התפיסות המסורתיות הכריעו והנשים עברו אחורה. היו נשים שנשארו בחזית - בגוש עציון למשל, אבל ברוב הקרבות הדירו את הנשים. נשארו רק כמה שהיו בעלות יכולות מקצועיות מובחנות כמו נתיבה בן־יהודה שהיתה חבלנית ונשארה בתפקידה, אבל המצב היה רחוק מהמיתוס שקיים עד היום".

הסיבה להדרת הנשים מתפקידי לחימה כבר עם קום המדינה קשורה, לדברי רוזנברג־פרידמן, לתפיסה המגדרית שלפיה מקומן של הנשים אינו בחזית. "היה חשש מאוד גדול מהתעללות בנשים אם הן תיפולנה בשבי", היא מסבירה. "הקש ששבר את גב הגמל היה נפילתה של מרים שחור בדצמבר 47' בקיבוץ גבולות. היא נהרגה עם עוד בחורים והגופות שלה וגם שלהם הושחתו, אבל נפילתה היתה קו אדום. עד היום הסוגיה של השבי היא טענה מרכזית שעולה נגד שירות נשים בתפקידי לחימה".

התייחסו לשבויות כמו לבנות המלך
אבל גם את מיתוס השבי רוזנברג־פרידמן מבקשת לנפץ. במחקר האחרון שלה היא חושפת שבמלחמת העצמאות נפלו כמאה נשים בשבי, רובן, כך נראה, קיבלו יחס הוגן. "רוב הנשים נפלו בשבי הירדני", היא מציינת, "הן קיבלו יחס הוגן בזכות המלך עבדאללה שנתן הוראה להתנהג אליהן כמו אל הבנות שלו. השבויות היו בעיקר מגוש עציון, ירושלים ונהריים. היו גם נשים בשבי המצרי, חברות קיבוץ ניצנים, ובשבי הסורי היו נשים מקיבוץ משמר הירדן שהוחזקו יותר משנה. בכל המקרים לא תועדה אף התעללות בנשים.

אליס מילר. הבג"ץ ששינה הכל | צילום: עטא עוויסאת

"יש לנו פה סיפור נשי מרתק שאפשר ללמוד ממנו כמה דברים - דבר ראשון זה שלפעמים נשים דווקא מקבלות יחס מועדף בשבי. דבר שני - התעללות וסבל הם כנראה בעיקר נחלת הגברים בשבי. למרות זאת, זה לא העניין בכלל ‑ בפועל, החברה לא יכולה לשאת את המחשבה של אשה שבויה. האשה נתפסת כסמל לאומי, יש לה תפקיד חשוב בחברה הלאומית - אמהות צריכות להביא את הדור הבא של הלאום, האשה היא אמא אדמה והיא מייצגת את החברה. ברגע שנשים נופלות בשבי זה נחשב בגידה בחברה ופגיעה בכבוד הלאומי. להבדיל, זה אחד הגורמים לרצח נשים על רקע כבוד המשפחה. האשה מייצגת את החברה ופגיעה בה היא כמו פגיעה בגברים שלא הצליחו להגן על הנשים שלהם.

"כשהיה את בג"צ אליס מילר, שרצתה להצטרף לקורס טיס, נאמר אז שהחברה הישראלית עדיין לא בנויה לכך, היא לא יכולה לשאת שטייסת תיפול בשבי. זה מוכיח שמדובר בסופו של דבר בעניין חברתי, לא אמיתי".

דתיות בצבא? הרבנים יתרגלו
במלחמת העצמאות נהרגו 114 נשים בשירות פעיל, מתוכן 20 נשים דתיות. ההשתתפות של נשים בלחימה הובילה לכך שהיה ברור שעם הקמת צה"ל ישרתו בו נשים לצד גברים. "חוק שירות חובה העצים לכאורה את מיתוס השוויון. הרי נשים חויבו להתגייס כמו גברים", מסבירה רוזנברג־פרידמן,

"עם זאת, התפקידים שבהם היה מותר לנשים לשרת היו כולם תפקידי שירות ותמיכת לחימה. זאת אומרת שצה"ל, מצד אחד, העצים את מיתוס השוויון, אבל מצד שני, העצים את אי־השוויון בגלל התפקידים השונים שיועדו לנשים לעומת גברים.

לוחמות בצה"ל. השינוי מתחיל מהשטח | צילום: דו"צ

"ייאמר לזכותו של הרמטכ"ל גדי איזנקוט שהוא מנסה היום לשנות ולמנות נשים לתפקידי פיקוד בכירים", היא מחמיאה. "בגדול, בג"צ מילר סימן שינוי בגלל שהוא איפשר לנשים להצטרף לקורס טיס, ומאז נשים מתפקדות היום גם כלוחמות, אפילו אם רק ביחידות מסוימות. זה עדיין נמצא על סדר היום הציבורי ויש עדיין סימני שאלה וצריך למצוא את הפתרונות הראויים. המצב האידיאלי בעיניי הוא שכל אחד ישרת בהתאם ליכולותיו ולא בהתאם למגדרו. צריך למצוא פתרון אבל לא להרחיק נשים".

לדבריה, את השינוי מוביל השטח. "נשים דתיות צעירות מתגייסות במספרים גדלים והולכים. יש הרבה צעירות דתיות שרוצות ליטול חלק ושואפות למימוש עצמי, ועם זאת, הן דואגות שהדתיות שלהן לא תיפגע. זו המציאות - הרכבת כבר יצאה מהתחנה. התגובות של הרבנים שמתנגדים הן תגובות של פחד, כי הם רואים את מה שמתרחש. חלקם יוצאים באמירות איומות ונוראות, אבל דווקא כהיסטוריונית אני לא מתרגשת כי אני רואה ששינויים שמתחילים מהשטח מצליחים בדרך כלל. זה נכון שיש בעיה של חילון שממנה חוששים הרבנים, אבל אי־אפשר להגיד שהפתרון הוא שהן לא יתגייסו, אלא צריך לצייד אותן בכלים מתאימים.

"בתי בצבא וגם רוב חברותיה", היא מוסיפה. "כל הדברים הללו נובעים מאימוץ של תפיסות מגדר חדשות ולכן זה יצליח, כי יש פה בסיס רעיוני מוצק ואידיאולוגי".

תקראו לי פמינסטית
רוזנברג־פרידמן מגדירה את עצמה כפמיניסטית דתית. בין יתר עיסוקיה שימשה כחברה בפורום 'קולך' ‑ פורום נשים דתיות פמיניסטיות ושימשה גם חברה בארגון 'אמונה'.

"כולן רוצות לקדם נשים", היא אומרת, "השאלה היא איזה צעדים יש לנקוט. לפעמים צעדים רדיקליים הם חיוניים בכל מה שקשור למסורבות גט, אבל יש דברים שאפשר להשיג בצעדים טקטיים. לפעמים דווקא הערוצים המסורתיים ולא הרדיקליים הם דרך נכונה יותר להיכנס למרחב הציבורי. כל מקרה לגופו.

"הפמיניזם בעיניי הוא זכותה של האשה לבחור את גורלה", היא מדגישה, "אם אשה בוחרת להיות עקרת בית, כל עוד זו בחירה שלה זה בסדר. השאלה היא עד כמה הנשים בוחרות בכך כי הן רוצות וכמה בגלל שהחברה תוחמת אותן לכיוון הזה. אני בעצמי מתלבטת בהגדרות ואני מודה שאני חיה עם סתירות. הילדים שלי ב'בני עקיבא', תנועה שאני מאוד אוהבת ומעריכה אבל יש לי כעס על ההתחרדות שלה. אנחנו יצאנו למסעות עם מכנסיים, היום זה לא היה קורה. יש מצד אחד, התחרדות ומצד שני, חילון. לדעתי צריך להתאים את העולם הדתי למציאות של היום ואני צופה שהשטח ידבר".

יש דמות נשית שמשמשת לך מודל?
"מבחינתי המודל הוא לא רק נשים מפורסמות אלא דווקא האשה הרגילה, שנושאת בנטל של חיים לא פשוטים בכלל וחיה את חייה בלי להצהיר הצהרות - היא הדמות הנשית המייצגת בעיניי. למעלה ממחצית מהאוכלוסייה הן נשים ובמחקרים שלי אני מנסה לספר את ההיסטוריה שלהן, ממבט מלמטה. נשים בחיי היום יום, שעליהן מושתת המפעל של מדינת ישראל. הן תמיד היו שם, מההתחלה".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו