"הובלנו 0:1 והכנסנו אותם לשוק. במחצית השנייה בית"ר השוו, מנחם בגין הגיע לאצטדיון וכל הקהל של בית"ר היה בטירוף. כשהוא נכנס הכל פשוט רעד. הייתי בטוח שאנחנו הולכים להפסיד, אבל אז יורם מור הכניס את השני, אני עשיתי 1:3 והלכנו לחגוג את ההיסטוריה".

שרף, שומי, מרצ'י ופוגל השבוע. "זוכרים כל דקה מהיום הזה" | צילום: אסף פרידמן

על הציטוט חתום גדול שחקני הפועל כפר סבא בכל הזמנים, יצחק שום, שבימים אלה, בכובעו כבעלים של המועדון הירוק, יכול לשאוב עידוד בעיקר מהעבר

שומרי הפרדסים

1975 היתה שנה מרתקת. בישראל הצעירה, שעדיין לא חגגה 30, מלקקים עדיין את הפצעים ממלחמת יום כיפור. שורשי המהפך הפוליטי הגדול שבפתח מעמיקים בקרקע. בספורט המקומי הפועל באר שבע זוכה בתואר האליפות הראשון בהיסטוריה שלה, והפועל כפר סבא הצנועה מעפילה לראשונה לגמר גביע המדינה. מנגד מתייצבת בית"ר ירושלים, גם היא בהופעת הבכורה שלה במעמד המרגש.

המשחק, שצולם רק במחצית הראשונה, בגלל ענייני חסויות שונים ומשונים, הותיר אחריו שובל של נוסטלגיה מתוקה ודמעות של התרגשות בעיני האוהדים הירוקים. להם נותר רק לדמיין, איך שומי, שנבהל, אמנם, מההמולה שנוצרה באצטדיון עם הגעתו של בגין, לא ספר את הגנת הבית"רים, ולקראת סיום המשחק השתלט על הכדור, פירפר ארבעה שחקנים צהובים, השחיל את הכדור עמוק ברשת, והביא לכפר סבא את התואר הראשון בתולדותיה

לרגל חגיגות ה-70 למדינה, החלטנו לחזור ליום ההיסטורי ההוא באצטדיון בלומפילד, היום ששינה את פני המועדון, ולסיפורה של קבוצת "שומרי הפרדסים" (כך כונו הירוקים מהשרון באותם הימים), ולהפגיש ארבעה מגיבורי הזכייה ההיא.

למפגש המרגש הגיעו המאמן דאז שלמה שרף, הכוכב הגדול של הקבוצה יצחק שום, מלך השערים של המועדון בכל זמנים ישראל פוגל והקפטן אברשה מרצ'ינסקי

הכותרת בעיתון לאחר המשחק מול בית"ר

אנחנו נכנסים למועדון, והקירות עמוסים בתמונות שחור-לבן, שמתארות את ימי הזוהר של הקבוצה בשנות ה-70 וה-80. כדי להדליק אותם, אני מראה להם קטעים מהיוטיוב ממה שכן צולם מאותו המשחק, והרביעייה נזכרת בערגה ביום ההוא.

שרף: "אחרי שעברנו את הפועל ת"א בחצי הגמר, היתה תחושה שאנחנו הולכים עד הסוף. ידענו שמחכה לנו יריבה קשה, שגם היא רוצה תואר ראשון, אבל היתה לנו קבוצה פנטסטית. סמכתי על הבחורים שנעשה את זה וניקח את הגביע".    

פוגל: "אני זוכר שביום המשחק מרצ'ינסקי נעלם. כעבור כמה שעות הוא חוזר עם תלבושת חדשה - לבן עם פסים ירוקים. אפילו לא היה הדפס של הסמל שיידעו מי אנחנו בכלל. לא סמל ולא ספונסר".

המחצית המצולמת של משחק הגמר:

מרצ'י: "לא היה כלום על החולצה. כל הרעיון התחיל יום לפני הגמר. ישבתי עם שומי והוא אומר לי: 'מרצ'י מה עם פרמיה? לך תבקש מיאיר לויטה'. אמרתי לו: 'השתגעת? לאן אתה מכניס אותי עכשיו, יום לפני הגמר?'. שומי ענה לי: 'מה אכפת לך, לך תבקש'. הלכתי. לויטה הסתכל עליי כאילו נפלתי עליו מהירח, ואמר לי: 'תגיד לי, זה שאנחנו משחקים בגמר הגביע זה לא פרמיה?'. חזרתי לשומי עם הבשורות. שומי אמר לי: 'תגיד לו, לפחות שייקנו לנו תלבושת חדשה'. למי שלא זוכר, לשומי ולשלמה היתה בזמנו חנות ספורט. אני חוזר ללויטה, והוא שומע ואומר לי: 'תשמע טוב, זה בסדר, תביאו תלבושת. אבל התנאי הוא, שאם מנצחים אני משלם, אם מפסידים אתם משלמים'."  

שרף: "נושא הפרמיות בגביע התחיל עוד לפני הגמר. איצ'ה רוגק העז לבקש פרמיה אחרי שעלינו לרבע הגמר, וחטף מלויטה סטירה וצעקות שהעלייה לרבע הגמר זה הפרמיה. ככה זה נמשך עד לגביע, ואז לויטה אמר: 'הגביע זה הפרמיה שלכם'".

צחקו עלינו

עונת 1974/75 של כפר סבא היתה מלאת תהפוכות. הקבוצה התחילה טוב והתמקמה בצמרת, אבל אז החלה ירידה שהסתיימה במקום העשירי בליגה של 16 קבוצות

לגביע הגיעה כפר סבא אחרת. המסע החל בניצחון בסיבוב ח' 0:1 על מחזיקת הגביע הפועל חיפה, משער של שומי. בשמינית הגמר, ניצחון כפול על הפועל רמת גן (2:3 ו-1:4, ארבעה שערים של פוגל, שומי שניים ואחד עצמי). ברבע הגמר פגשו שומרי הפרדסים את הפועל ירושלים החזקה, שזכתה בגביע שנתיים קודם. הירושלמים הגיעו לשרון וניצחו 1:3 (שער של דורי אלמוג), כאשר הגומלין בקטמון שלושה ימים לאחר מכן נראה אבוד

שרף: "הם צחקו עלינו. שחקן שלהם יכול היה לעשות את הרביעי ולגמור את הסיפור, אבל ניסה להבקיע גול עם העקב. לקראת הגומלין אמרתי לעצמי, שאני מפרק את כל ההרכב ועושה מהפכה. הוצאתי חצי הרכב. יאיר נוסובסקי, מרצ'י, יורם מור, אברוצקי, כולם בחוץ. עלינו לירושלים, אלי פוס ואביגדורוב עשו 0:2 והגענו לפנדלים. אחד מחברי ההנהלה בא אליי ואומר לי: 'נוסובסקי רוצה להיכנס לשער'. אמרתי לו: 'שום דבר, שוורץ עומד עד סוף'. שוורץ לקח שני פנדלים ועברנו אותם".

מרצ'ינסקי עם הגביע | צילום: ארכיון הפועל כפר סבא

פוגל: "שתבין, הם היו אז קבוצה חזקה מאוד, עם כוכבים כמו בן רימוז', מהטבי, תורג'מן. הם יצאו לים המלח לפני הגומלין. הם היו בטוחים שהם באים לטאטא אותנו".

בחצי הגמר פגשה כפר סבא את הפועל תל אביב של שייע פייגנבוים ודוד פרימו. אחרי 120 דקות מאופסות ניגשו הקבוצות לפנדלים. פוגל, מרצ'י ופוס עמדו בלחץ, כפר סבא ניצחה 1:3 ועלתה לגמר הראשון בתולדותיה

ב-14 במאי, שלושה ימים לפני תום הליגה, יצא האוטובוס של כפר סבא לבלומפילד, מלווה ב-4,000 אוהדים ירוקים, שפגשו מנגד 18 אלף אוהדים צהובים בטירוף. הירושלמים עברו עונה קשה של מלחמות תחתית, שבסופן היו אמורים לרדת לליגה השנייה

אלא שוועדת הספורט בכנסת, בראשות שני ח"כים צעירים - אהוד אולמרט ויוסי שריד, חשפה שחיתויות ומכירות משחקים. בעקבות כך הוחלט באופן נדיר על הקפאת היורדות והעולות באותה העונה. כך הגיעה בית"ר לגמר, רגועה ומוכנה להסתער על התואר הראשון בהיסטוריה שלה. בקבוצה כיכבו אז דני נוימן, ארצי בן יעקב ושחקן צעיר ומבטיח בן 17, העונה לשם אורי מלמיליאן. היו"ר היה אחד, רובי ריבלין.

המשחק החל בהחטאה של נוימן, אחר כך הגיע דאבל פס יפהפה של מרצ'י ושומי שבעט לקורה. ואז החל האקשן האמיתי.

שומי: "יש דברים שאתה שוכח עם הזמן, אבל מהיום הזה אני זוכר כל דקה ודקה. לא היינו פייבוריטים, אבל ידענו שאפשר לנצח אותם. הגענו לבלומפילד עם 4,000 אוהדים והם באו עם כמעט שתי רבבות. הובלנו 0:1 והכנסנו אותם לשוק. במחצית השנייה בית"ר השוו, מנחם בגין הגיע לאצטדיון וכל הקהל של בית"ר היה בטירוף. כשהוא נכנס הכל רעד. הייתי בטוח שאנחנו הולכים להפסיד".

שרף: "הובלנו, בית"ר השוו, אבל היה לי ברור שזה שלנו. יורם מור שוב העלה אותנו ליתרון, בית"ר עוד ניסו ללחוץ, אבל אז שומי לקח כדור, עבר שם את כולם וסגר לנו את הסיפור". 

שומי: "בגול הראשון הרמתי את הכדור ויורם מור נגח".

פוגל: "זה היה הגול השני. בראשון אני הסטתי עם הראש ויורם נתן מקרוב".

מרצ'י: "אני זה שהרמתי הכדור בגול הראשון. הכדור עבר את כולם, ויורם הגיע ומהקו בעט פנימה".

שומי: "נכון, השני היה מהקרן. יורם עשה גם את ה-1:2".

מרצ'י: "שחקני בית"ר, ובעיקר האוהדים שלהם היו בהלם ופינו את האיצטדיון, ואנחנו התחלנו בחגיגות. הנשיא אפרים קציר לא הגיע, ובמקומו נשלח שר החינוך אהרון ידלין, והוא זה שהעניק לי את הגביע. הבנו שעשינו חתיכת היסטוריה. עלינו על האוטובוס ונסענו לחגוג בכפר סבא".

יותר מעצמאות 

ואלה שמות 17 המופלאים שהיו חלק מהסגל הכפר-סבאי באותו המשחק: יאיר נוסובסקי, יורם מור, יוסף דריקס, נוח איינשטיין, יואב אברוצקי, דורי אלמוג, יצחק שום, איצ'ה רוגק, אברשה מרצ'ינסקי, אלי פוס, ישראל פוגל, אריאל בן אריה, גיורא אביגדורוב, רוני שניידר, אבנר גולסה, אורי סירי ויעקב שוורץ.

שרף: "החגיגה בקבלת פנים שערכו לנו האוהדים היתה יותר מיום העצמאות. זה דבר שלא אשכח כל החיים. לא ציפינו לשמחה כזאת. האוטובוס בקושי הצליח לפלס את דרכו. כל התושבים היו ברחוב וייצמן". 

שומי: "הגענו לתחנה המרכזית, ושלוש שעות לקח לנו לעבור את רחוב וייצמן. אחרי זה חגגנו בשפיים. הגיעו חברי כנסת, שרים".

מרצ'י: "שר האוצר דאז פנחס ספיר היה שם. עמנואל שפר לקח את המיקרופון ואמר: 'מה שגול אחד יכול לעשות, שר אוצר אחד גדול לא יכול'".

שומי: "זאת היתה קבוצה משפחתית. כולנו היינו חברים, ונפגשנו כל הזמן גם מחוץ לכדורגל. הקהל היה אתנו יחד תמיד. כולם הכירו את כולם. כפר סבא היתה עיר של 20 אלף איש, ורבע מהם היו בבלומפילד. השאר חיכו לנו בווייצמן".

שרף: "אמרו ששומרי הפרדסים לקחו גביע. המגרש שלנו היה בתוך מטע של פרי הדר. מכל הכיוונים היו פרדסים. היו מגיעים למשחקים, אוכלים פירות ונכנסים. הזכייה אולי הפתיעה אחרים, אבל בטח שלא אותנו. אחרי זה לקחנו עוד גביע, והקבוצה המשיכה לאליפות ולגביע שלישי. הכל התחיל עם החבר'ה האלה".

מרצ'י: "אני זוכר שאשר בלוט התחיל אתנו את העונה, ועזב בגלל בעיות כבר בקיץ, ואז שלמה נכנס במקומו. במשחק הראשון שהוא הדריך אותנו נתנו להפועל תל אביב 3:7 במשחק הכנה. ככה הוא התחיל והשאר היסטוריה. שלמה היה קרוב לשחקנים והם העריכו אותנו ושיחקו בשבילו".

ישראל פוגל מקבל את הגביע השני מידי הנשיא יצחק נבון. הפכו לאימפריה | צילום: ארכיון ההתאחדות לכדורגל

פוגל: "שלמה תמיד היה אומר לי: 'מי אתה רוצה שישחק לידך?' הייתי אומר לו 'מרצ'ינסקי', והוא תמיד היה שם לידי מישהו אחר. שלמה היה מאמן נדיר. לא פחד מכלום. היה בעל תעוזה יוצאת דופן". 

שרף: "הייתי משתף שחקנים במחשבות. בסוף החלטתי בעצמי, כמובן, אבל השיתוף הוא חשוב. לא חששתי מזה. ככה גם עשיתי במכבי חיפה ובנבחרת. עם מרצ'י ושומי התייעצתי הרבה. כיבדתי אותם מאוד. גם שיחקתי אתם, זה לא שצנחתי משום מקום. הייתי חלק מהם".

פוגל: "אני בכלל התחלתי בהפועל פתח תקווה. רדלר היה המאמן, והיו לי בעיות אתו. עברתי להוד השרון בגיל 14 וישר רצו להעלות אותי לבוגרים. היה מקרה שהשוער שבר את היד, ומישהו היה צריך להחליף אותו. החליטו לשים אותי בשער, ותוך זמן קצר הגעתי לנבחרת הנוער".

מרצ'י: "מי שהחזיר אותו לשער היה השופט פרוחסקי. היה משחק נגד מכבי חיפה, והיו שם פיצוצים ומכות. פרוחסקי כתב בדוח השיפוט: 'שרף ירק עליי, מרצ'י עיקם לי את היד, כהן נגח בי וישראל קילל'. כולם קיבלו הרחקות לשלושה חודשים. כשחזרנו מהעונשים ישראל כבר חזר לשפיץ".

פוגל: "היו צריכים גולים, והחזירו אותי להתקפה".

שומי: "לי היה הכי קשה. לא כל כך אהבתי להתאמן. בזמנו התאמנו שלוש פעמים בנבחרת. האימון של יום שני עם שלמה היה קריעת תחת. אם היינו מפסידים, לשלמה היתה אמרה: 'אני הקאתי מכם בשבת, אתם תקיאו ממני ביום שני'. היינו רצים עד שהיינו נופלים. ידעתי שיש לי עוד שלושה אימונים שמצפים לי בנבחרת, ודאגתי ששלמה יעיף אותי מהאימון". 

שרף: "היה גם את עניין הגרעינים. שומי אהב מאוד גרעינים, והיה הולך לקנות אצל פיצ'ה. באתי לפיצ'ה ואמרתי לו: 'אם תמכור לשומי גרעינים, אשרוף לך את הקיוסק'".

מרצ'י: "הגרעין היה כפר סבא. כולם היו ביחד כל הזמן, במגרש ומחוצה לו. להורים של שלמה היתה מסעדה, והייתי בא לאכול אצלם. אבא של שלמה בחיים לא לקח ממני כסף. פוגל כל יום שישי, בשביל המזל, היה יושב אצלי בבית עם אשתו, גם אם לא הייתי בבית. שלמה היה לוקח אותי באופל הירוקה שלו לחברה שלי, שגרה בנתניה. הוא היה מאמן וחבר שלי"