משפחת קאפח. האח מחפש, האם ויתרה | צילום: אסף פרידמן

"צלמי אותי", אומרת שודיה קאפח כשהיא נשכבת על המיטה, מניחה מגבת על פניה חרושות הקמטים, ומתמסרת למצלמה. היא בת 97 ומתגוררת בשיכון עלייה בכפר סבא. נכדתה, מעיין קאפח (28), בוגרת "בצלאל", הפיקה, ביימה, צילמה וערכה סרט תיעודי על סבתה, במסגרת עבודת הגמר שלה.

הסרט משתתף בפסטיבל הסרטים "דוקאביב 2018". במרכז הסרט היעלמותה של בתה הבכורה של שודיה, ימים ספורים לאחר שנולדה בבית חולים בישראל, והתעקשותו של בנה של שודיה ואביה של מעיין, לחפש אחר אחותו החטופה.

שודיה עלתה לארץ מתימן ב-1949, כשבתה הבכורה ברחמה. התינוקת נולדה בבית המשפחה בפורייה, ונלקחה לאשפוז בבית החולים הסמוך. שודיה הגיעה לבית החולים כדי להיניק את בתה, וסולקה משם אחרי חמישה ימים, בטענה שהיא חולה ואינה יכולה לטפל בתינוקת. מאז היא לא ראתה אותה שוב. בהמשך ילדה שודיה עוד חמישה ילדים.

בנה, מאיר (64), הדחיק את האירוע הזה במשך שנים, ולא סיפר על כך לארבעת ילדיו. בשנים האחרונות מנסה מאיר לפעול כדי למצוא את אחותו האבודה. הוא הצטרף לעמותות שהוקמו כדי לאתר את ילדי תימן החטופים, ערך בדיקת DNA, ומנסה לדלות עוד ועוד פרטים מאמו הישישה. הסרט שביימה בתו מעיין מתעד כמה מפגשים ביניהם.

שודיה זוכרת היטב את היום שבו נלקחה ממנה הילדה, אבל אינה מעוניינת לחפש אותה. "אני ויתרתי עליה, כי הייתי חולה ולא היה לי כוח לטפל בה", היא אומרת בכל פעם שבנה מתעקש לדובב אותה, "ואבא שלך בכלל לא רצה ילדה, אז עשינו מצווה בכך שנתנו אותה למי שלא היו לו ילדים".

מאיר מתקשה להשלים עם התמימות, וכועס על הקלות שבה אמו ויתרה על בתה. "אילו לקחו ממני בת? מה הייתי עושה?" הוא שואל אותה. "היית הופך את העולם", היא משיבה.

"את בית החולים הייתי הופך עד שהילדה היתה חוזרת. את לא רוצה לראות אותה? שתכיר את האחים שלה?" שואל מאיר. "היא בכלל לא מכירה אותי. רק את מי שגידל אותה", אומרת אמו.

"אותי העלבון הזה צובט כל יום מחדש", אומר מאיר, "אבל אולי לאמא שלי זה עדיף כך. לשים הכל בצד ולהמשיך בחיים".

תוך כדי תיעוד הקונפליקט המתמשך בין שודיה לבין בנה, נחשפת דמותה המרתקת - אשה חזקה, חכמה, שנונה ובעלת חוש הומור. במהלך הצילומים היא שולפת מזכרונה פרטים רבים מחייה בתימן: היא נולדה למשפחת רבנים מכובדת, נישאה בכפייה בגיל 12, ברחה מבעלה, ונישאה שוב בגיל 27, ליחיא, אביו של מאיר, "הפעם מתוך אהבה". 

כשמעיין החליטה לתעד את סבתה, היה לה ברור שאביה יהיה חלק מהסרט. "לי אין היכולת לדבר אתה, גם אין לי זכות לעמוד מולה ולשאול את השאלות הקשות", היא אומרת. במהלך השנים היא כמעט לא שוחחה עם סבתה, ואפילו את עבודת השורשים על המשפחה העתיקה מאחיותיה הגדולות.

"לא ניסיתי לעשות דרמה גדולה", אומרת מעיין. "הדרמה נמצאת בדיאלוגים וברגעים האנושיים הקטנים, ובסוף נותר סיפור לא פתור".

לקראת סוף הסרט שודיה נשמעת מפוכחת יותר: "אני רוצה למות. לא רוצה לחיות. מי צריך את החיים האלה?". בנה מאיר נרעש: "חס וחלילה, יש לך עוד הרבה שנים".

הסרט "שודיה" קיבל ב"בצלאל" ציון 93, וזכה במענק הפקה בסך 25 אלף שקל מקרן "גשר" ומערוץ "יס דוקו". כמו כן השתתף בתחרות סרטי הסטודנטים במסגרת פסטיבל הסרטים "דוקאביב", וישודר בקרוב ב"יס דוקו".