תל אביב: מלכוד 22 בשדרה

קשה שלא להתפעל מספריית הרחוב החינמית בשדרות ההשכלה 36 בשכונת ביצרון בתל אביב. זה לא רק המיקום האידאלי של ספרייה באמצע שדרה מזמינה שיש בה פינות ישיבה מוצלות, מתקני כושר, גינת כלבים ונדנדנות, אלא גם איכות ההיצע. לא מדובר פה רק בספרים אזוטריים שאיש, מלבד הסופר עצמו, לא שמע עליהם, אלא במגוון מרשים של מאות ספרים, רובם פרוזה, של ההוצאות הגדולות, ורבים מהם ממש שווים קריאה. אמנם לא תמצאו פה את החדש של אלון חילו, אבל יש שמות מוערכים ופופולריים ובהם בתיה גור, נתן שחם, הרמן מלוויל, ג'ון אירווינג, הרמן ווק וגם ג'ודית מייקל לחובבי הז'אנר הרומנטי.

תל אביב: לא חדשים, אבל שווים קריאה. צילום: ריאן

כרבע מהספרים הם ברוסית ובאנגלית, ואחדים מהם שווים במיוחד כמו "מלכוד 22" הגאוני, מקצת מסדרת "הארי פוטר" וגם רב־המכר "השותף" של סופר המתח ג'ון גרישם.

בהיצע נכללים גם עשרות ספרי ילדים וכ־300 מגזינים במגוון שפות ונושאים ובהם נשיונל ג'אוגרפיק, עיתוני נשים באנגלית ובצרפתית כמו "אל" ולא מעט ספרי עיון כמו "הורות ללא רגשי אשם" של כוכב הטלוויזיה מטיל האימה פרופ' עמוס רולידר.
הספרייה מורכבת ממעין דוכן על גלגלים, ובשני צדיו מדפים מוצללים מפני השמש. רוב הספרים במצב מעולה, ועל רובם מודבקת תווית של עיריית תל אביב־יפו ועליה נכתב "ספר זה הוא רכוש ספריית הרחוב העירונית". יש גם ספרים ללא מדבקה שנתרמו ללא קשר לעירייה. מתברר שהקִדמה הגיעה גם לפה, ואף אפשר לסרוק כאן ספרים אלקטרוניים בחינם.
אמנם בשעה 13:00 ביום חול אין התנפלות המונית, אבל שתי ילדות מלוות בסבתן מגיעות למקום. בעוד סבתא נחה על ספסל ממול, השתיים מפשפשות בספרייה, וכל אחת לוקחת לעצמה ספר.

שתי תהיות נותרו לי בעקבות הביקור במקום: האחת, איך זה שאיש אינו מרגיש צורך לגנוב את הספרים או להשחית כמה מהם, סתם בשביל הכיף? ותהייה נוספת בהבנת הנקרא: למה על השלט הגדול שמתנוסס במקום כתוב "ספריית חוף"? אולי, ברוח יצירתית משהו, התכוונו כאן, באמצע המולת היום־יום, לרגע של חוף מבטחים?

(ג'ני אלעזרי)

ראשון לציון: הקומה שמעל הרציף

כמה עשרות ספרים ממוקמים על המדפים בספרייה הקטנה שבתחנת הרכבת משה דיין בראשון לציון. כקוראת מושבעת אני נמשכת אליהם כמגנט, אולי אמצא ביניהם את "עין החתול" של מרגרט אטווד, התנ"ך האישי שלי, זה שהשאלתי פעם לחברה ומאז נעלמו עקבותיו ועקבותיה. כמו ילדה בחנות צעצועים אני עומדת מול המדפים, ולא, הוא לא שם, וגם רבים אחרים לא, אבל עשרות אחרים כן. על רובם לא שמעתי, אף אחד מהם לא קראתי, מקצתם שייכים למגוון שמוצאים ברחוב אחרי נקיון פסח.
העוברים והשבים נחלקים לשלושה סוגים: אלה שחולפים על פני הספרייה בלי לראות אותה, אלה שתוהים למה היא כאן, ואלה שעוצרים, בוחנים את השלל, מעלעלים בדפים ומצטיידים באחד לדרך.

לצד הספרייה ניצב פסנתר, ובזמן שטל אייל, סטודנט בן 20 מראשון לציון, בוחן איזה ספר ייקח איתו הפעם, מישהו מחליט לנגן. לרגע נדמה לי שאני בסצנה מסרט הוליוודי דביק שיש בו מנגינת רקע, אבל אז הכרוז מודיע שמיד תיכנס הרכבת לרציף ומחזיר אותי למציאות.
"סוף סוף", אומר אייל ושולף מהמדף את הבחירה שלו. "כל יום כשאני נוסע לאוניברסיטה ברכבת אני עובר דרך הספרייה", הוא מספר. "משמח שיש דבר כזה שנגיש לכולם. הרבה פעמים מצאתי ספרים שאהבתי ולקחתי לדרך. אני מקפיד כמובן להחזיר. חשוב שאנשים יחזירו. המגוון בעייתי, אבל ספרים בחינם זה חשוב, בעיקר למי שאין כסף לקנות ולא פנוי להגיע לספרייה".

כשהוא רץ לרכבת נעמדת מול הספרים אשה וטוענת שזה מיותר. "ניחא היו שמים כאן ספרים מעודכנים, אבל ספרים ישנים ולא רלוונטיים? את מי זה מעניין?", היא אומרת וממהרת בעקבות קריאת הכרוז לרדת לרציף.

(לימור סימון)

בדרך לרכבת עוצרים בספרייה. צילום: קובי קואנקס

שביל ישראל: להבין דרך הרגליים

אחרי הליכה מתישה על שביל ישראל, לאורך פארק אפק ומבצר אנטיפטרוס, פתאום נתקלתי בה: ספריית השביל. ארגז פעולה צבוע בכתום, כחול ולבן (צבעי השביל) ובתוכו מבחר ספרים לקריאה. אני מגלה שם לשמחתי את "הספר המשוגע" שכתב חיים גורי על בסיס זכרונותיו, ומולי מתנוססת הסיסמה: "המסע בשביל יכול להיות גם רוחני ולא רק פיזי".

"הרעיון היה להקים ספרייה חופשית לאורך שביל ישראל כדי להעשיר את שיח השביליסטים, להרחיב אופקים ולהוסיף לממד הפיזי גם ממד של נפש, מחשבה ורגש", מספר ההוגה רועי סוקולובסקי. "בשנת 2012 פגשתי על השביל את הספרנית נירית לשם. מאחר שאף אחד מאיתנו לא סחב איתו ספרים לדרך, אמרנו כמה נחמד היה אם היה לנו ספר בשליפה עכשיו".
באותה העת ביקשו במרכז שלם בירושלים להרים פרויקט ארצי של ספרים, ובשנת 2015 יצא המיזם לדרך: רעיה ויוסי אפנר נרתמו לעניין הספרים, המרכז האקדמי שלם תרם ספרי הגות, ורשות הטבע והגנים מיקמה את הספריות בשמורות. משנה לשנה גדל מספרן לאורך השביל, והמטיילים מוזמנים לשאול ספרים בנקודה אחת ולהחזירה באחרת.

בין ספרי הפרוזה יש גם כאלה שמותאמים למי שמחפשים לא רק את שביל ישראל, אלא גם את השביל בחיים כמו "על החירות", שעוסק ביחס בין היחיד לחברה ומהו חופש אמיתי. המטיילים, בעיקר אלו שחמלו על משקלו של התיק שהם סוחבים על הגב, מגיבים בהכרת טובה. "קריאת ספר במהלך השעות החמות הוסיפה ממד חדש לטיול והפכה אותו לעמוק יותר", כתבה אחת מהן. "היה לי זמן להרהר על הספר בזמן ההליכה".
הספריות לאורך השביל מתחילות בתל דן בצפון ומדרימות לכיוון נחל צבעון, המושבה כנרת, תל לכיש, נחל ברק, הר יהורם ועוד. בין הספרים אפשר למצוא גם מחברות טיפים ובהן עצות שימושיות למנווטים. בדרך וגם בחיים.

(אשר קשר)

שביל ישראל. ארגזי ספרים בכתום, כחול ולבן. צילום: ריאן

עכו: בזולה על החוף

הרעיון להכניס ספרים לבית קפה על הים הגיע במחשבה על חוויית האתנחתה המושלמת. הבר על המים, המשקיף על החוף ועל חומות העיר העתיקה, והר הכרמל ברקע הופכים את "קפה נטו" בחוף המערבי בעכו למוקד משיכה למקומיים ולתיירים כאחד.

לפני שש שנים ליוותה את הקמת המקום תחזית פסימית. "אנשים אמרו שבית קפה בעכו לא יעבוד", אומר דאוד חלאילה, מבעלי המקום. "הקפה היחיד בעיר היה במלון חוף התמרים, וכדי להיפגש על כוס קפה או ארוחת בוקר היינו צריכים לנסוע לנהריה או לקריות. אמרו לי שבתי קפה זאת תרבות של יהודים, שערבים לא יגיעו, ואם יהיו ערבים, יהודים לא יגיעו. גם התחזיות העסקיות לא היו מעודדות, אבל האמנתי שקיים צורך אמיתי בעיר והחלטתי להקים את בית הקפה הכי יפה באזור. השילוב בין ערבים ויהודים הוא חלק מהאג'נדה שלי ושל אימן ג'ראר, השותף שלי. שנינו מוסלמים שמחזקים את החיים המשותפים ומקפידים על שילוב יהודים וערבים גם בצוות העובדים".

לפני שנתיים הוסיפו את הספרים, השייכים למיזם "סיפור חוזר". "זה נראה לנו מתבקש", אומר חלאילה. "אנשים מגיעים לכאן כדי להירגע, והספרים משלימים את החוויה. יש לנו לקוחות קבועים, הפרלמנט העירוני ואנשים שמגיעים עם המחשב כדי לכתוב ולעבוד. עכשיו יש לנו גם קוראים קבועים, והרעיון צובר תאוצה. יותר אנשים שואלים על ספרים, חלקם לוקחים הביתה, חלקם קוראים במקום מול הכחול האינסופי הממכר הזה. אפשר לרדת עם הספר לזולות שלנו על החוף ולשכוח מהכל. מה עוד צריך?".

(מירית קושניר־סטרומצה)

אווירה נטו מול הכחול האינסופי. צילום: נחום סגל

אשקלון: האריה שאהב תות באמהרית

בקומה השנייה של קניון לב אשקלון, בין משרד עורכי דין ומכון יופי, נמצא כבר שנתיים חדרון צנוע ובו שוכנת ספריית אנמר (ללמוד באמהרית) ובה ספרים באמהרית ובטיגרית. "היה לנו חשוב להקים את הספרייה במקום מרכזי שאליו מגיעים רבים מבני העדה שלנו", אומרת יהודית טגניה, שמפעילה את המקום.

על המדפים יש ספרי ילדים, מתח והרבה היסטוריה, בעיקר של אתיופיה. בין הכותרים המתורגמים אפשר למצוא את "האריה שאהב תות" של תרצה אתר. "את הספרים תרמו לנו אנשים טובים", אומרת טגניה, "אבל יש גם ספרים שהזמנו במיוחד מאתיופיה".

כמעט כל הנכנסים למקום הם בני הקהילה, "בעיקר כאלה שרוצים לשמור על הקשר לאתיופיה ולשורשים ולחזק את השפה, אבל יש גם אנשי שאינם בני העדה במקור ועובדים עם בני הקהילה כמו עובדים סוציאליים, עורכי דין ואחיות שמגיעים לכאן כדי ללמוד את השפה".
הרעיון להקים את הספרייה ואת בית הספר להחייאת השפה האמהרית עלה אצל טגניה ובן זוגה דווקא בהשראת העולים מחבר העמים, שמקפידים לשמר את השפה הרוסית בביתם. "ראיתי ילדים קטנים בגן של הבן שלי שמדברים רוסית לצד עברית, ואצלנו לא מצליחים לשמור על שפת האם", היא אומרת. "בקהילה שלנו יש קושי בקריאה וכתיבה, וגם אלה שמדברים הרבה לא בהכרח יודעים קרוא וכתוב. אסור שהשפה תיעלם, בעיקר אצל הילדים ובני הנוער. לכן חשוב שהספרייה הזאת פתוחה וזמינה לכולם".

(אשר קשר)

אשקלון. אנשים טובים תורמים. צילום: אבי רוקח

ירושלים: חופשי חופשי, בכל השפות

זה קרוב לשלוש שנים שבפארק המסילה במושבה הגרמנית בירושלים פועלות תחנות קריאה: ספריות רחוב על בסיס תן וקח של העוברים ושבים. הן ממוקמות בתחנות אוטובוס ישנות ששופצו והותאמו ופועלות במשך כל שעות היממה ובכל ימות השבוע. כ־300 איש מגיעים אליהן בכל יום, ובכל זמן נתון מוצעים בהן כאלף ספרים.

הוגת הרעיון היא תושבת השכונה תמר וייס־גבאי. "יום אחד שוחחתי עם חברה. שתינו סופרות ורצינו ליצור מפגש קהילתי שיעסוק בספרים ובספרות", היא אומרת. "חשבנו שזה יכול לעבוד והחלטנו לשכנע אנשים נוספים".
וייס־גבאי רתמה את המנהלים הקהילתיים הסמוכים, את מנהלת הרובע, את האגפים השונים בעירייה וגם את הסטודנטים של בצלאל. "ישבנו עם הסטודנטים ועשינו סיעור מוחות בנוגע למבנה מתאים לספרייה. חיפשנו משהו שיחסוך בעלויות, שיהיה אסתטי ועמיד וגם ידידותי לסביבה וממחזר", היא אומרת. "אחת הסטודנטיות נזכרה שבירושלים יש בית קברות לתחנות אוטובוס, ומשם נולד הרעיון. אגד הסכימו לתרום את התחנות שיצאו משימוש, ועיריית ירושלים סייעה בשינוע שלהן".

את התחנה מפעילים תושבי האזור. הם תורמים את הספרים, מסדרים אותם, ממיינים וממפים. אפשר להשאיל בה ספרים ללא כל עלות, ו־40 אחוזים מהם מתחלפים בכל יום. תמיד אפשר למצוא בה ספרים בעברית, באנגלית, בערבית ובצרפתית. ואם תחפשו היטב, תמצאו גם בגרמנית, ברוסית ואפילו ביידיש.
מאז נפתחה התחנה הראשונה הספיקו להיפתח תחנות נוספות בירושלים, ובימים אלו צפויה להיפתח התחנה הראשונה בשכונה ערבית בעיר.

(נופר רומי)

ירושלים. פעם זאת היתה תחנת אוטובוס | צילום: תמר וייס־גבאי

באר שבע: אנציקלופדיה בין הירקן למרפאה

שלל ספרים ממתינים על מדפי הספרייה ברחבת מרכז חן בשכונה ב' בבאר שבע. הספרייה מעוצבת כתחנת אוטובוס וממוקמת בפינת הרחבה. מצדה האחד חנות ירקות ודוכן פלאפל, ומצדה האחר מרפאה שכונתית.
על המדפים מוצגים אחר כבוד "רוחות מלחמה" של הרמן ווק לצד אנציקלופדיות, שבעידן גוגל אף אחד כבר לא חושק בהן. עוד בקולקציה: כרכים היסטוריים של אנציקלופדיות "אביב" ו"בריטניקה לנוער", "אנציקלופדיה לידיעת הארץ" של פרופ' זאב וילנאי, מילוני אבן־שושן, ספרי תנ"ך עם פירושים וז'אנרים שונים בספרות העברית והעולמית. במקום אין שום ספרן או סדרן, והכל עובד בשיטת עשה זאת ובחר זאת בעצמך.

הספרייה הציבורית הראשונה בבירת הנגב היא פרי יוזמתם של 15 סטודנטים ממכללת סמי שמעון בעיר. הם משתתפים בתוכנית "שגרירי רוטשילד" שרותמת סטודנטים למען הקהילה. הרעיון שלהם היה להציב את הספרייה בלב שכונת מגורים ולהזמין את התושבים לתרום ספרים ובד בבד לשאול את אלו שעדיין לא קראו.

יוזמה סטודנטיאלית בשכונה. צילום: הרצל יוסף


"היוזמה הזאת צצה בשנה הראשונה שלנו בתוכנית", מספרת סיון לוייב, 28, סטודנטית שנה רביעית להנדסה כימית במכללה, "היינו אז בסמינר בירושלים ונחשפנו ליוזמה דומה של סטודנטים בבצלאל, שהקימו ספרייה בתחנת אוטובוס בעיר. החלטנו להרים פרויקט כזה גם בבאר שבע, וזה לא היה פשוט. פנינו לעירייה, ולמרות שראש העירייה התלהב ותמך, הבירוקרטיה הכריעה אותנו. לבסוף העירייה קיבלה עליה להוציא את הרעיון שלנו אל הפועל. מבחינתנו זו הצלחה, ואנחנו שמחים שזה קרה. זאת גם עשייה חברתית וגם תורם לעידוד הקריאה".
הספרייה פועלת בלב שכונה ב' בבאר שבע זה שנה. החדשות הטובות הן שבשבועות הקרובים יוצבו ספריות נוספות במרכזים שכונתיים בשכונות הוותיקות.

(עודד בר־מאיר)