לאורך ההיסטוריה של הכדורגל הישראלי היו לא מעט דוגמאות של בנים שהלכו בעקבות אביהם וניסו לשחזר את הצלחתם. חלקם קרסו תחת הלחץ, או שפשוט לא היו מוכשרים מספיק. אחרים דווקא עשו חיל. מעטים עשו זאת באותו המועדון. משפחת נוסובסקי הכפר-סבאית שייכת לאחת מאותן המשפחות - יאיר (81), עופר (55) ולירון (30). 

 הסבא עמד בשערה של הפועל כפר סבא כשזאת זכתה לראשונה בגביע המדינה. הבן הגן על שער הירוקים כשאלה זכו באליפות היסטורית. הנכד ניסה גם הוא להמשיך את השושלת בין הקורות, אבל הבין שזה לא בשבילו, פרש בגיל מוקדם, ובימים האלה נבחר לאחד מראשי חוג האוהדים של כפר סבא, "הלב הירוק".

 לא פשוט להיות הבן של. עופר, יאיר ולירון נוסובסקי | צילום: אסף פרידמן

הספתח של יאיר

 

סיפורה של משפחת נוסובסקי מתחיל בשנת 1925 בתל אביב הצעירה, לשם הגיעו באותה השנה שני עולים חדשים. יצחק שעלה מפולין, ונחה שהגיעה מליטא. השניים הכירו באירוע משותף, התחתנו והביאו לעולם שני בנים - משה ויאיר, הצעיר מאחיו בשמונה שנים. יאיר נולד בתל אביב בשנת 1937, והתחבר לכדורגל מגיל צעיר. הוא הצטרף למועדון הכדורגל של גדנ"ע, ומהר מאוד נשלח לעמוד בשער. זמן קצר לאחר שהתגייס הוצע לו להצטרף להפועל כפר סבא. 

"כששיחקתי בנוער בכלל לא חשבתי שאפתח קריירה של שוער כדורגל בבוגרים, אבל זה פשוט קרה", נזכר יאיר השבוע. "בעונת 55/56 במשחק הראשון שלי שיחקנו מול מכבי פתח תקווה, והפסדנו 5:4. הייתי אשם בשמונה גולים. פשוט גרוע. מצאתי את עצמי בחוץ. אחר כך הגיעו לכאן השוערים חיים לוין ומקס ווז'ניאק, ואני כבר הייתי מחוץ לעניינים.

"ווז'ניאק שבר את הרגל במשחק השני שלו בכפר סבא, ואני קראתי על זה בעיתון, בעודי בבסיס. אמרתי לחבר שלי 'תראה שעד השעה 10:00 מגיעים לכאן שני ז'לובים ומבקשים ממני לחזור לשחק'. וכך היה. הגיעו אברוצקי ולויטה, כל אחד 1.90 מ' גובה, וכך חזרתי לשחק בשער של כפר סבא. ההתחלה לא היתה קלה, אבל אחר כך השתפרתי, ופתאום מצאתי את עצמי בנבחרת העונה. מאוחר יותר היה לי הכבוד גם לנסוע עם הנבחרת למונדיאל במקסיקו".

הסיפור שלנו ממשיך בכפר סבא, שם התמקם בעקבות הכדורגל, התחתן עם שפרה, והשניים הביאו לעולם שני בנים - גילי ועופר, הצעיר מאחיו בחמש שנים. שניהם נכנסו מהר מאוד לענייני כדורגל. גילי החזיק מעמד עד הנוער. עופר קצת יותר. 

"מעשית התחלתי לשחק בגיל תשע בילדים של הפועל כפר סבא, אבל אני זוכר את עצמי עוד הרבה לפני זה בתוך הכדורגל" מספר עופר. "למעשה, נולדתי לתוך הכדורגל. קרו לי דברים מעניינים במגרש. למשל, אתה יודע כמה פעמים הוא שכח אותי במגרש...".

יאיר: "כמה פעמים...פעם אחת".

עופר: "פעם אחת שאנחנו זוכרים".

יאיר: "הוא בא אתי לאימונים לא מעט. יום אחד סיימנו את האימון, הלכתי הביתה ושכחתי שהבאתי אותו. הוא היה ממש קטן, אולי בן שלוש".

עופר, או כמו שכולם קראו לו 'הבן של נוסו', פילס את דרכו מהר מאוד עד קבוצת הבוגרים של כפר סבא. יאיר שיחק עד שעבר את גיל 40, ותלה את הנעליים בעונת 1977.

שלוש שנים בלבד אחרי שיאיר פרש, נוסובסקי נוסף הצטרף למצבת השוערים של קבוצת הבוגרים. בעונת 81/82 נכנס עופר עם חבריו לקבוצה לספרי ההיסטוריה של המועדון, כאשר זכו באליפות ראשונה. 

"כשהייתי ילד, רדפתי אחרי השחקנים האלה והבאתי להם כדורים באימונים. גדלתי עליהם", מספר עופר. "כשהייתי בן 12 נסעתי לבלומפילד עם אחי, וראינו את אבא והשחקנים זוכים בגביע. השחקנים האלה היו הגיבורים שלי. עד היום השמות האלה עושים לי צמרמורת. זכות גדולה נפלה בחלקי כאשר זכיתי לשחק עם לא מעט מהם ולקחת אליפות. שומי, פוגל, פוס, בן אריה ועוד".

 

צל גדול מדי

 

הסיפור שלנו זוכה לטוויסט נוסף בעלילה, באותו המשחק בעונת האליפות ב"קופסה", כשכפר סבא ספגה חמישייה. ביציע ישבה יפה גריאני, בת-דודתו של מושיקו גריאני, וראתה את בעלה לעתיד מוציא חמישה שערים מהרשת. "עד היום היא צוחקת עליי על המשחק הזה", אומר עופר.

אנחנו ממשיכים בקו יהוד-כפר סבא. כששיחק עופר בהפועל יהוד, הוא הכיר לראשונה את יפה. השניים התחתנו, ויפה עברה אתו לכפר סבא. שם נולדו לשניים שני ילדים - נוי ולירון. הבן לירון נדבק גם הוא בחיידק השוערות, ושיחק במחלקת הנוער של כפר סבא עד שסיים גיל נוער.

"מובן שהכדורגל זרם בעורקיי מתחילת הדרך, בגלל אבא וסבא, אבל בעצם התחלתי לאהוד את הקבוצה ממשחק מסוים", מספר לירון."עונת 99/00 - המשחק מול בית"ר ירושלים עם הפנדל של אלון מזרחי, שהוריד אותנו ליגה".

עופר: "תספר איך הגעת למשחק הזה ואיך יצאת ממנו".

לירון: "זה היה רגע מכונן. הגעתי למשחק הזה כאוהד בית"ר ירושלים. כל החדר שלי היה מלא בצעיפים ובתמונות של בית"ר. אותו פנדל מפורסם גרם לי ללכת הביתה, להוריד הכל מהקירות ולהפוך לאוהד הפועל כפר סבא".

יאיר, אתה "אשם". העברת את החיידק ליורשיך.

יאיר: "אותי אף אחד לא דחף, זה פשוט קרה. אני לא הדבקתי את עופר ולירון במחלת הכדורגל. הם פשוט העתיקו ממני את הדרך".

עופר: "אבא אף פעם לא לחץ עליי לשחק. זה פשוט היה טבעי שאתחיל לשחק".

יאיר: "אני זוכר שהיינו פעם בקריית חיים אצל הסבא והסבתא מצד אמא. בעטתי לך לשער, היית קטנצ'יק והתחלת לזנק, ובסוף הכרזת שגם אתה הולך להיות שוער. שם החלה הקריירה שלך".

עופר: "בזמנו כשהיינו מתאמנים במגרש הישן, היה חצי מגרש לבוגרת וחצי לנוער. הייתי בנוער והוא בבוגרים, ואף פעם הוא לא אימן אותי. מי שעבד אתי היה פוגל. אבא לא רצה להתערב לי בדרך".

יאיר: "לא יודע לומר לך למה. אולי רציתי שיסתדר בכוחות עצמו".

עופר: "הגאווה הגדולה והזכות הענקית שלי היתה לראות את אבא משחק, ועוד ברמות הגבוהות. זה לא דבר שכל בן של שחקן זוכה בו. ראיתי את אבא מניף את הגביע. אחי ואני זכינו לראות אותו ברגעים גדולים, וזה דבר מדהים".

כשהגיע גם זמנו של הנכד לפרוץ, הגיע הקושי הגדול. עכשיו הצל היה כפול. הסבא והאבא, שבינתיים הפך למאמן שוערים במחלקת הנוער ואימן את בנו לירון היה נתון ללחצים מתוך המערכת, ושילם גם הוא את מחיר הקשר המשפחתי. רק שבעבורו זה היה יותר מדי. 

לירון: "היה קשה להיות הבן של והנכד של. חושבים שזה קל, אבל זה הפוך. לא משנה מה תעשה, זה אף פעם לא יהיה בזכותך, תמיד יחשבו שזה בחסדו של מישהו אחר. בסוף הרגשתי שזה פשוט כבד עליי".

"עכשיו הם משלמים את המחיר". שחקני הפועל כפר סבא בתחילת השנה שעברה | צילום: אורן אהרוני

יאיר: "ההשוואות האלה תמיד היו בעייתיות. אחד הדברים שהזיקו לעופר זה שהיו משווים אותו אליי".

עופר: "למזלי, הצלחתי להתקדם ולשחק על אף הקשיים. הפנמתי מהר מאוד שכמו אבא אני לא אהיה, אני אהיה עופר. חיסנתי את עצמי. כל הזמן היו שמועות ועניינים סביב הנושא הזה שאני הבן של יאיר".

לירון: "לי כבר היה הרבה יותר קשה, כי אבא גם היה מאמן השוערים. אף פעם לא עשו לי הנחות, ההיפך. הוא היה הרבה יותר קיצוני כלפיי, כי אני הבן שלו. אבא שלך הוא מאמן השוערים ואתה חי עם הצל הזה".

מדוע לא עברת למועדון אחר?

עופר: "לא נתנו לעזוב".

לירון: "לא נתנו לי ללכת. כשהייתי בנוער ביקשתי מאלי טביב ומגבי קצרה להשתחרר, והם אמרו לי שזה לא יקרה. היה לי כבר טופס חתום, הייתי אמור לעבור להפועל רעננה ולטוס אתם למחנה אימונים. עשו לי דברים דווקא ובכוונה. למחרת מצאתי את עצמי נוסע למחנה אימון של הנוער של כפר סבא, ושם הבטיחו לי דברים שלא קיימו. אמרו לי שאהיה שוער שני ואולי ראשון, חזרנו לארץ והבנתי מהר מאוד שאני הולך להיות שוער רביעי. ואז, לא אשכח את זה, פשוט לקחתי את הדברים שלי ועזבתי את המגרש. אבא גם זוכר את היום הזה. נסעתי לאילת, ניתקתי את הטלפון ולא רציתי לשמוע מאף אחד. אחרי כמה זמן נהייתה להם מצוקה של שוערים. אחד התגייס, אחד נפצע, אחד לא שוחרר מהצבא ופתאום רצו שאחזור. אמרתי להם שאין מצב".

עופר: "היו עניינים לא יפים עם לירון. עשו דברים מכוערים. בסופו של דבר הגיע אליי מאמן הקבוצה ואמר לי: 'או שלירון הולך או שמנהל הקבוצה הולך - ואני מעדיף שהמנהל יישאר'. במילים האלה".

לירון: "עד היום אין לי מושג מה הקשר למנהל הקבוצה ועל מה מדובר בכלל. עזבתי והלכתי לשחק בשביל הכיף כבלם בהוד השרון. אחרי עונה חזרתי לכאן כשיגאל הילל אימן את הקבוצה. מינו אותי לקפטן במקום אלירן סיימון, והפכתי להיות אשם בכל דבר. חזרתי להיות הבן של, ולחיות עם זה כל הזמן זה מתיש. עשיתי עוד עונה עם סלובו וזהו, הרגשתי שזה נגמר לי. הלחץ מבפנים על היותך הבן של יושב עליך כל הזמן".

קצת מזכיר סיפור מוכר על נכד וסבא באותו המועדון.

לירון: "יצא לי לדבר עם שלח כמה פעמים, ובגלל שאני מבין ומזדהה מאוד עם הסיפור שלו ניסיתי לעודד אותו. הוא בסך הכל מסכן. ראשית, אני לא רואה משהו פסול ברמה האישית והמקצועית של השחקן, אבל הסיטואציה היא בעייתית בעבורו".

אתה הרמת ידיים, מה שלח צריך לעשות לדעתך? 

לירון: "לדעתי, בשביל השקט הנפשי שלו, אולי כדאי לו לעבור לשחק במקום אחר".

עופר: "אם הוא חושב ומאמין שהוא טוב, שיאטום את האוזניים ויתמודד. אין פתרון אחר. גם אני בזמנו סבלתי לא מעט. גם אני רציתי ללכת בשנה האחרונה של הנוער, ולא נתנו לי. עברתי דברים לא קלים, ולמדתי להתנתק מזה. אם אתה טוב - מפרגנים, ואם אתה לא טוב - אתה משחק בגלל שאתה הבן של".

עופר, מתי הפסיקו לקרוא לך הבן של? 

עופר: "מעולם לא".

גם אחרי שהבאתם אליפות לכפר סבא?

"עד היום קוראים לי ככה. נולדתי עם משבר זהות. כילד לא קראו לי בכלל עופר. הייתי או נוסו הקטן או הבן של עופר? בקושי השתמשו בשם. אחרי זה הדביקו את השם נוסו כמובן גם ללירון".

יאיר: "אותי לא השוו לאבא שלי אף פעם. אני חושב שאילו הייתי מתערב בדרך של שניהם, זה היה עושה לא טוב. אילו הייתי מתערב, היו מציקים להם עוד יותר".

עופר: "אפשר לראות את הבן של שמייכל שהצליח להתקדם ועושה עכשיו קריירה יפה מאוד, אבל כל הזמן הוא יהיה הבן של פיטר. הוא בטח קיבל ומקבל כל הזמן את הריקושטים האלה".

יש גם דברים חיוביים בלהיות הבן של?

עופר: "זאת גאווה עצומה. נוסובסקי זה שם עם כבוד. אילו הייתי סובל, הייתי פורש מהעסק. שמעתי פעם ראיון מעניין עם עמיחי שפיגלר, והוא סיפר שהוא היה שחקן לא רע בכלל, אבל ברגע שהתחילו ההשוואות לאבא שלו הוא פשוט הפסיק לשחק. אני כל הדרך שיננתי לעצמי שאהיה שחקן רק בזכות עצמי. אני גאה באבא שלי על מה שהוא עשה, ואני גאה בשם נוסובסקי".

יאיר: "זה לא שאני מתכחש לכך שהייתי שוער טוב, אבל אף פעם לא הלכתי עם האף למעלה. עופר עשה דרך מדהימה. הוא לקח אליפות שזה דבר אדיר, ואני יכול לגלות שקינאתי בו כשהוא זכה באליפות. אמרתי כמובן כל הכבוד, אבל בלבי הרגשתי קנאה, כי זה תואר שהיה חסר לי".

לירון: "בעבורי זאת גאווה עצומה וכיף גדול להיות הבן והנכד של שני ענקי הכדורגל האלה. כשאתה שומע מה הם עשו למען המועדון, זה עושה הרגשה מדהימה. זאת אחת הסיבות שגורמות לי להיות חלק פעיל במועדון הזה, עכשיו ב'לב הירוק'. כולנו אוהדי הקבוצה ואוהבים את המועדון הזה שהוא חלק בלתי נפרד מהמשפחה הזאת".

הנוסובסקים | צילום: אסף פרידמן

לירון, מפריע לך שלא הצלחת להמשיך את המסורת המשפחתית? 

"חד-משמעית כן. אני יודע לאן יכולתי להגיע. אילו הייתי ממשיך, הייתי שוער לגיטימי. אילו הייתי מצליח לעבור את המשבר הזה במעבר בין הנוער לבוגרים, הייתי ממשיך לשחק".

עופר: "אנחנו נפלנו עם הסיפור הזה. בעיצומו של המשבר הגיע אליי מאמן ואמר לי שבגללי לירון לא בבוגרים. כשאומרים לך משפט כמו 'אני לא מעלה אותו בגללך' זאת בעיה ענקית. אולי זאת תהיה פעם ראשונה שלירון ישמע את זה, אבל אותי הסיפור הזה פשוט ריסק. הייתי גמור מזה. היה חסר שוער לבוגרים, וכנהוג שולחים את השוער מהנוער. שלחתי את לירון, והמאמן החליט שהוא לא רוצה אותו בגלל שהוא הבן שלי".

יאיר: "זאת היתה טפשות ונבזות. אני באמת לא מבין את הדבר הזה. לבוא ולומר בגלל הבן שלך או האבא שלך או בגלל כל קשר משפחתי אתה לא יכול לשחק - זה פשוט תמוה. אם הוא טוב - שישחק, ואם לא - שיישב חוץ, נקודה".

ביצים גדולות 

 

הנוסובסקים חיים ונושמים כדורגל 24 שעות ביממה. כאשר הסבא, האבא והבן מעורבים כל כך, אין אפשרות שהמשפחה כולה לא נשאבת לתוך הסרט הזה.

יאיר: "זה היה סביבנו כל הזמן. אשתי היתה נוסעת אתנו לכל משחק. היה נהוג שהנשים ובנות הזוג הצטרפו אלינו לנסיעה באוטובוס למשחקי חוץ, עד שהגיע יענקל'ה גרונדמן, ראה את הקייטנה הזאת ועשה לזה סוף".

בואו נדבר קצת על העונה שעברה.

יאיר: "אני לא זוכר עונה כזאת בכל הקריירה שלי וגם לא אחריה. אני לא מבין איך אפשר להוביל את הטבלה אחרי חצי עונה, ואז לעשות 180 מעלות ולהיות כל כך רעים וחלשים. קרה שם משהו הזוי".

השחקנים עשו סבוטאז' לדעתכם? 

לירון: "כן. יש לא מעט סיפורים מתוך חדר ההלבשה. הרבה שחקנים הפסיקו להילחם בעקבות כל מיני סיפורים במועדון. אף אחד מהם לא חשב מה יקרה דקה אחרי המשחק מול טבריה ומה יהיה עם הקריירה שלהם. השחקנים פישלו בענק, והעיפו מכאן כמעט את כולם. כמה מהם מצאו קבוצה לעונה הבאה? אף אחד. מי ייקח אותם? הם עשו טובה שהם משחקים, דירדרו את המועדון כמעט לליגה השלישית ועכשיו הם משלמים את המחיר".

עופר: "שחקנים ברחו מאחריות. אין כאן שום דבר אחר. כל הזמן חיכו שהדברים ישתפרו, זה לא קרה ורק הידרדר עוד יותר. לא ראיתי שחקן אחד שלקח אחריות. כולם אשמים במצב. ב-1983 ירדנו ליגה עונה אחרי שזכינו באליפות. איך זה קרה? כל שבוע אמרנו נצא מזה, יוצאים מזה, ופתאום מגיע המשחק האחרון על המאני-טיים ואתה כבר לא יכול לנשום. בטבריה היה חסר עוד גול, והמועדון צולל לליגה השלישית. הייתי ברגעי שיא של המועדון לטובה ולרעה, אבל החוויה הכי חזקה שלי היתה השבוע האחרון של העונה שעברה, כשהייתי בפנים ועזרתי לקבוצה".

נסיים בנימה אופטימית, השנים היפות של המועדון עוד יכולות לחזור?

לירון: "תמיד קיימת התקווה הזאת, אבל זה נראה רחוק מאוד".

יאיר: "זה באמת נראה רחוק. צריך לדעת להתנהל נכון, או במילים אחרות, שיהיו לך ביצים גדולות והרבה כסף בכיס".