לפני שאני אתחיל, אני רוצה להודות בעובדות: אני בחורה קטנה. קטנה אמיתית, 1.50 של קסם, חן ושיער מבריק וגולש כשהאחרון הוא שקר וגם על הקסם אפשר לדבר.

קטנה ככל שאהיה, בעיניים שלי אני עצומה. עצומה כי הייתי מושלמת בעיניי וזלזלתי, אז עכשיו אני נמצאת באריזה שלא אני בחרתי, בטח שלא עטפתי ואני בכלל לא אוהבת אותה. לא אוהבת את ה"אותי" הזה שאני בתוכו.

זה שלב שקורה בחייה של כל בחורה – משקל השיא. המשקל הזה שהיא מעולם לא הייתה בו, שהוא שיא השיאים, האולימפוס, המקום שאליו היא מעולם לא חשבה שהיא תגיע – אבל רצה הגורל ורצה התפוצ'יפס, והנה ברוך השם, היא שם מדושנת עונג ומונוסודיום גלוטומט.

אז אפשר לומר שקצת שחררתי. נתתי לעצמי דרור אחרי משטר ארוך שנים של אכילה בריאה, ירוקה, מאודה, מונבטת ובעיקר מדכאת. יצרים, חשקים, שמחת חיים.באותו זמן אלו היו נראים לי החיים, כי הרי מהי הנאה אם לא קרקר כוסמין אורגני שרץ חופשי בשדות, אבל או אז אז - גיליתי את הסוכר. אלוהים, הסוכר.

מאז שנחשפתי אליו התאהבנו. אנחנו בלתי ניתנים להפרדה. הוא הגבר של חיי ואני האישה התומכת, הקשובה והמכילה שלו. בעיקר מכילה. בעיקר אותו. אני נאמנה אליו כמו שלא הייתי נאמנה לאף אחד אי פעם ואני בספק אם אהיה. הוא לעולם לא יאכזב אותי ומעולם לא איכזב, הוא הבן זוג המושלם כי הוא תמיד שם ואף פעם אין לו תלונות או בעיות והוא אפילו לא משתף אותי ביום שעבר עליו כי הוא יודע שאני בחורה של תכלס, ואם אנחנו בתכלס אז בוא נאכל.

אילוסטרציה. צילום: freepik

הבעיה עם הסוכר זה שאמנם אני נאמנה, אבל הוא לא ממש. הוא מאיר בי צדדים שאי לא אוהבת, הוא מייצר לי צדדים שאני לא אוהבת (בעגה קוראים להם שניצלים, אבל אני לא מערבבת סוכר עם בשר) והוא בעיקר גורם לי לפקפק בעצמי. "אני נראית שונה?", "איך אני נראית?", "השמנתי?" ושלל ורסיות של השאלה הזו שבעיקרון סובבות סביב התהיה הנצחית "מתי אצטרך להודות בזה ולקנות מידה אחת מעל?". שלא יהיו טעויות: אין בה כל בעיה, היא פשוט מטרידה את חשבון הבנק שלי שלא יכול לספוג הוצאות מיותרות רק בגלל שהתאהבתי.

אז בינתיים אני חיה עם עצמי בשלום, כי דיברנו על זה כבר: קסם, חן, שיער גולש – אבל לפעמים בלילה כשאני הולכת לישון וקצת כואבת לי הבטן מאוברדוז וגם קצת הלב, אני חושבת לעצמי בשקט - כמה שיותר רחוק ממזווה הממתקים כדי שהוא לא ישמע - שאולי, רק אולי, כדאי לעשות הפסקה. קטנה, לא מחייבת, זה לא אומר כלום עלינו! אם נועדנו אז נועדנו, ואני אוהבת אותך לנצח במיוחד כשאתה בא בצורת בצק עוגיות, אבל אולי קצת, רק קצת – נשחרר אחד מהשנייה? תכיר מישהי אחרת? פוליגמיה אחלה, אני בעד, זה גורם לי להרגיש רזה.

מה אתה אומר? נאכל משהו ונחשוב על זה?

לעמוד הפייסבוק של גל יונה, וגם לבלוג