אחד הדברים שחוזרים ועולים בתקשורת בין דורית הוא תחושת האכזבה שהילדים מביעים כלפי הוריהם.

לא פעם אני שומעת את התלונות של דור הילדים שטוענים שאבא לא עושה עם עצמו שום דבר, שהלוואי ואמא תהיה אנרגטית כמו פעם- וכמה זה מכעיס אותם שהם לא מתאמצים יותר…

קודם כל- שפת האכזבה היא שפה אוטמת.

כשמישהו מביע את אכזבתו מאיתנו אנחנו נאטמים וכל מילה שתאמר- תזרק לחלל הפתוח.

שנית, יש משהו מאוד פטרוני ומחנך בהבעת אכזבה. אני ציפיתי ממך – ואתה אכזבת אותי.

ובואו נודה על האמת – כמה אנחנו, כילדים עד היום, של ההורים שלנו מפחדים לאכזב אותם.

וכמה אנחנו, כהורים, מפחדים לאכזב את הילדים שלנו..

אז מה עושים עם מעגל האכזבות הזה?

קודם כל – מכירים בהרגשה הזו. נותנים לה מקום (והיא צריכה הרבה מקום)..

אני עכשיו מרגישה מאוכזבת- מאמא שלי או אבא שלי. לא ציפיתי מהם שישברו או יפסיקו להיות אקטיביים. לא ציפיתי מהם ליחס כזה או התאכזבתי כשראיתי איך הם מוותרים לעצמם.

תשימו לב שכל האכזבות תלויות בהם – לא בנו… הם לא עמדו בציפיות שלנו. לא אנחנו לא עמדנו בציפיות של עצמנו.

אז תנו לרגש האכזבה הזה מקום – זה בסדר להיות מאוכזב. השאלה היא מה עושים מכאן והלאה.

כשאני מסתכלת על הגבר שיושב מולי, אבא שלי וחשה אכזבה- אולי אני צריכה לרגע להסתכל עליו - מעיניו.

קשה לו. הוא מתמודד עכשיו עם איזשהו משבר. לא מתחשק לו לקום ולעשות הליכות כמו פעם, לא בא לו ללכת לשוק או לצאת לטייל. אולי כואב לו, אולי הוא מותש- פיזית ונפשית. אולי בכלל- סתם, הוא לא יודע מה עובר עליו.

זה המקום – לתת לרגשות שלנו מקום. זה בסדר להיות שם.

החוויה של האכזבה היא מורכבת. היא באה ממקום טוב, אכפתיות, אהבה- אבל היא עושה המון נזק. לרוב היא לא מקדמת אלא עושה בדיוק את ההיפך.

אילוסטרציה. צילום: freepik

מה נכון לעשות?

תנו להורים שלכם להיות במקום שהם נמצאים בו.

כבדו את הקושי שלהם, את חוסר המוטיבציה שלהם.

אל תשפטו אותם מעינכם. דברו איתם, תשאלו אותם למה הם זקוקים, תאשרו את הקושי שלהם. תקשיבו ותגלו אמפתיה למצבם. אם קשה לכם – תפנו לאיש מקצוע שמכיר את התחום. פשוט תהיו שם עבורם.

תעשו הפרדה בין הקושי שלכם לראות את המציאות לבין הקושי שלהם בהתמודדות שהם נמצאים בה.

תאפשרו להורים שלכם להיות במקום הזה – הוא חשוב והוא כל כך אנושי.

ויחד עם כל זה-יש סימנים שכן צריכים להאיר לנו נורה אדומה ומחייבים טיפול והתיחסות רפואית:

הפסקת אוכל

בכי מתמשך

אי שמירה על הגיינה

חוסר מוטיבציה לקום מהמיטה

קושי בשנת לילה

חוסר תקשורת

ואם נהיה כנים עם עצמנו- כמה פעמים לנו אין כוח, או מוטיבציה, או חשק לעשות דברים.

כמה אנחנו שונאים כשאומרים לנו ״נו״ או ״תעשו עם עצמכם משהו״ וזה הדבר האחרון שבא לנו לשמוע.

ולאחר תקופה זה חולף מעצמו או עם עזרה, או מתעמעם עד לפעם הבאה – וכל זה בסדר ונורמאלי וצריך להכיר בזה שזה חלק מרוטינת החיים.

יעל חביב - מפגשים ברומו של גיל. הרצאות, סדנאות, ייעוץ זוגי ואישי. ניתן ליצור קשר במייל, בפייסבוק  או בטלפון 050-6803313