בילדותה התביישה שירלי כהן-שלום בהוריה החירשים. כיום, בגיל 40, לא רק שהיא אינה מתביישת בהם, אלא מספרת עליהם בהרצאות שהיא נושאת ברחבי הארץ, כחלק מסיפור חייה כילדה שומעת להורים חירשים. בשבוע שעבר אף עלתה לרשת הרצאה שהיא נשאה ב"טד" (TED) העולמי, ותוך שלושה ימים גרפה עשרות אלפי צפיות.

משימת חייה. שירלי כהן-שלום | צילום: אסף םרידמן

 "אני מספרת שם איך הרגשתי שונה במשפחה שלי, כי נולדתי תינוקת שומעת במשפחה שבה גם ההורים שלי וגם האח שלי חירשים", אומרת כהן-שלום, תושבת כפר סבא ואם לשלושה. בנוסף, היא מספרת לקהל שומעיה על בנה עידו בן החמש, שסובל מלקות שמיעה, וגם על היתרונות בלהיות חירש.

יתרונות?

"כן. כיף להם בשקט שלהם, ויש להם קהילה חזקה עם מנהגים ולכידות גדולה. בהרצאות שלי אני פותחת לאנשים את העיניים. אח שלי, שהוא גם חירש, אמר שגם אם יבוא דג זהב וייתן לו שלוש משאלות, הוא לא יבקש מהדג לשמוע.

"בבוקר אצלי בבית, כשהילדים עושים רעש ולא רוצים לצחצח שיניים, עידו לא רוצה לשים מיד את מכשיר השמיעה שלו, כי הוא אומר שהוא רוצה שקט. איזה כיף זה לקום בבוקר בשקט, עם חצי שעה ב'איזי'. לנו אין את זה".

באחרונה הקימה כהן-שלום מיזם בלי מטרות רווח, שמחבר בין חירשים שעובדים כעצמאים לבין שומעים. "תנו להם צ'אנס", היא אומרת. "תחשבו על זה שצלם עם מוגבלות שמיעה יכול לצלם חתונה רועשת בכיף".

"התביישתי בהורים"

שירלי גדלה בתל אביב, עם הוריה חווה ורוני, ועם אחיה המבוגר ממנה בשבע שנים. כולם מלבדה חירשים. מקטנות היא שימשה כאוזניים וכפה של הוריה.

"היתה עליי המון אחריות. היו עליי מטלות שאין לילדים אחרים כמו לדבר בטלפון בשבילם, לדבר עם השכנים, ללכת למקומות שלא מתאימים לילדים, כמו בנק או רופא. הייתי צריכה לדבר במקומם בכל מקום. מגיל שלוש היה לנו טלפון בבית, ואני הייתי צריכה לענות במקומם", אומרת שירלי, וצריך לזכור שמדובר בתקופה הלא רחוקה כל כך, אך הדמיונית, של היעדר טלפוניים סלולריים.

"לא אהבתי את זה, אבל הבנתי שאין ברירה. גם אף אחד לא לימד אותי מה זה צליל תפוס, ולא הבנתי למה לא עונים לי כשהיה בעצם תפוס".

עם בנה עידו. כיף לו בשקט שלו | צילום: אסף פרידמן

אז למעשה נלקחה ממך הילדות בעל-כורחך?

"זו היתה ילדות אחרת, עם יותר אחריות ופחות גמישות. למשל, כשהלכתי לחבר אחרי הגן והזמינו אותי להישאר לארוחת ערב, לא יכולתי להתקשר הביתה ולהגיד שאני מאחרת.

"כשביליתי בגינה עם חברים, הרבה פעמים היו קוראים לי לחזור הביתה, כי האור שבטלפון בבית היבהב והייתי צריכה לרוץ לענות לשיחה".

רוב ילדותה תפקדה כהן-שלום בצורה אחראית להפליא ובוגרת לגילה, אבל לפעמים נשברה. "בתקופת מלחמת המפרץ הייתי בת 13. אחרי האזעקה הראשונה התפרקתי", היא מספרת.

"במשך שלושה ימים לא תיפקדתי, אפילו לא התקלחתי. הייתי בשוק ונכנסתי לאפתיה, כי כל האחריות היתה עליי. גרנו בתל אביב והייתי צריכה להעיר את ההורים ואת אחי כשהיו אזעקות בלילות, ולדאוג שייכנסו לחדר האטום. ואז, כשברדיו הודיעו שאפשר להוריד את המסיכה אבל להישאר בחדר, נלחצתי מזה שאולי לא הבנתי, והיינו נשארים המון זמן בחדר עם המסיכות". 

מה היתה החוויה הכי קשה בילדות שזכורה לך?

"לפני כמה חודשים נזכרתי בחוויה שהדחקתי כל השנים. אחי סיפר לי שהוא זוכר אותי כנערה עומדת ליד הטלפון, ובוכה שיעזבו אותי כבר מלעשות כל הזמן שיחות טלפון".

והיתה גם הבושה שליוותה אותה, מכך שחשה שונה, לא רק בתוך ביתה אלא גם בסביבתה. "היו תקופות שבהן התביישתי שההורים שלי לא שומעים. רציתי משפחה רגילה. התביישתי בקול שלהם ובתנועות הידיים שהם עשו כשהם דיברו, והתביישתי מהאנשים שהסתכלו עלינו, חיקו אותנו וליחששו, כי הם חשבו שגם אני חירשת. כילד, קשה לספוג את מה שאת שומעת ולא לספר להם, כדי שלא ייפגעו. בגיל 12 הפסקתי להתבייש והתחלתי לדבר בחופשיות בידיים בכל מקום. כשגדלתי כבר צחקתי על זה".

 

"רציתי ילד כמוני"

למרות הילדות הלא פשוטה שעברה, הצליחה כהן-שלום לבנות חיים פעילים ומצליחים. היא אם לעידו ולזוג תאומים בני תשע (עמית ונעם), ונשואה לקובי, 43, מנהל בחברת הייטק. היא עשתה תואר ראשון במדעי ההתנהגות ובניהול משאבי אנוש, ועבדה בתחום הכספים בהייטק. ואז, לפני חמש שנים, חייה עברו מהפך עם הולדת בנה עידו, שהתגלה ככבד שמיעה.

 

לא חששת בהריונות שלך מכך שייוולד לך ילד חירש?

"לא עשיתי בדיקות גנטיות, כי לא רציתי לערב את ההורים שלי וחשבתי שיהיה בסדר. לא ידעתי להסביר את זה, אבל לגבי התאומים הרגשתי שיהיה בסדר. דווקא עם עידו, משהו אמר לי שתהיה לו לקות שמיעה. כל הזמן התעסקתי בזה, והיו לי המון מחשבות סוגסטיביות, שאם אעשה ככה ואעשה ככה, אז הוא ייצא שומע".

מתי הבנת שעידו סובל מלקות שמיעה?

"יום אחרי הלידה מחאתי כף והוא מיצמץ בעיניים. נורא התרגשתי, כי חשבתי שהכל בסדר, שסתם הייתי בלחץ. למחרת עשו לו בדיקת שמיעה והוא לא עבר אותה".

בגיל חודשיים אובחן התברר כי עידו יזדקק למכשיר שמיעה. "לקחתי את זה קשה. רציתי ילד כמוני, רגיל. נזכרתי בעבר שלי, והבנתי שעוד פעם המשפחה שלי שונה. אז החלטתי שמשהו חייב להשתנות בחיים שלי, שאני צריכה לעשות משהו בשביל עצמי". 

ההשלמה: הרצאות אופטימיות

 שירלי החלה ללמוד במכון אדלר הדרכת הורים והנחיית קבוצות. שם היא גם החלה להכיר ביכולותיה כמרצה.

"למדתי ב'אדלר כי לא היתה לי ילדות רגילה, ולא ידעתי איך להתנהג עם הילדים שלי. רציתי לדעת איך להעביר להם ילדות רגילה. כשסיפרתי שם על חיי, אמרו לי שאני יכולה להרצות בנושא, כי אני עושה זאת בהומור ובאופטימיות, ולא ממקום נזקק. זה ישב לי בראש, אבל לא ידעתי איך אעמוד מול קהל, כשבישיבות צוות עבודה הייתי מחליפה צבעים".

בסיום הלימודים היא החלה לעבוד כמאמנת וכמנחת קבוצות הורים חירשים וכבדי שמיעה בשפת הסימנים. בשלב הבא היא התפטרה מעבודתה, הקימה אתר, אזרה אומץ והחלה להרצות על סיפור חייה, מתוך מטרה להעלות את המודעות לחירשים. בין היתר היא הרצתה במערכת החינוך, בפני רכזים ומפקחים, וגם בפני תלמידים בבתי ספר.

כיום, לאחר שהתגברה על הפחדים שלה לעמוד בפני קהל, היא נהנית להרצות. "גיליתי עד כמה זה עושה לי טוב. כשאת רואה אנשים מתרגשים, צוחקים ושואלים שאלות — זה סוג של טיפול עצמי".

 

ואיך הגעת להרצות ב"טד"? 

"בסוף אחת ההרצאות ניגשו אליי שני גברים ושאלו אם אני רוצה להרצות ב'טד'. אמרתי שכן, אף שלא ממש ידעתי אנגלית, רק ברמה של מסעדה, לא ברמת שיחה. אבל אמרתי שאני עושה את זה. לא ראיתי בעיניים. במשך ארבעה חודשים למדתי אנגלית עם שני מורים פרטיים שלקחתי, וגם ממנטור של 'טד'. בתקופה הזאת דיברתי רק אנגלית ואפילו חלמתי באנגלית".

איך עידו מתמודד?

"הוא מדהים. כמו כל ילד שלישי, הוא מנהל את הבית. עם הזמן יש אצלו הידרדרות בשמיעה. הוא לומד בגן משולב של חירשים ושומעים. החלטנו לתת לו את כל העולמות, והוא יחליט באיזה עולם הוא ירצה להיות".